טקס שכחה גרסת ביתא #2

קולקטיב שרב שבור: יואב בן משה, נועה פרדו, עומר פרי, מיכל גיל, שחר היימר, אודיה זילבר, סוהיילה אבו הדבה מונייר

התערוכה "טקס שכחה" התגבשה במסגרת גרסת ביתא,  חממה לקולקטיבים בראשית הדרך, המתקיימת זו השנה השנייה. במשך קרוב לשנה פעל קולקטיב שרב שבור בשני מישורים מקבילים: כתיבה לגיליון הראשון של מגזין ביתא, ויצירה עבור תערוכת הבכורה.

שם התערוכה, כורך יחד שני קטבים מושגיים שנדמים סותרים אך נוכחים לעיתים דווקא מתוך יחסי תלות הדדיים. הטקס – כפרקטיקה חזרתית הפועלת לחיזוק מסגרת סמלית ולהפקת סדר ממשי או מדומיין, מציב תנאים של שימור ושל חזרתיות בעלת משמעות. השכחה, איננה רק היעדר או כשל בזיכרון, אלא פעולה פעילה: מחיקה, שחיקה שמערערת על הסדר ומציבה את גבולותיו כשאלה פתוחה.

הצבת שני המונחים זה בצד זה, טקס ושכחה, אינה מבקשת לגשר ביניהם או להציע סינתזה, אלא לחשוף את המתח הפעיל שביניהם: הריטואל החוזר שמכונן משמעות אל מול הכוח המפורר, החומק, שמערער על עצם האפשרות לזכור. התערוכה מתמקמת בתוך מרחב ביניים זה כמערך פתוח של הצעות שדרכן נבחנת האפשרות לשהות בתוך תנועה מתמדת בין התמסדות למחיקה, בין ארגון להתפוגגות.

נועה פרדו מגדילה פרח זעיר למונומנט שמצווה "זיכריני", וחושפת בין עליו הדחקות ודימויים מגבול עזה; מיכל גיל אוספת את מחזות האסוןת מהעיתונות ומהרשתות ומרכיבה מהם נוף מקוטע, קרוב ורחוק כאחד; יואב בן משה מלקט תמונות כלבים אבודים מקבוצת הוואטסאפ של המושב, ומעניק להן משקל חומרי המנוגד לקלותן הדיגיטלית; אודיה זילבר מפזרת להקת משרוקיות ציפור מחימר, שתיקות וקולות שנעים בין אש, אדמה, מים ואוויר; סוהיילה אבו הדבה מונייר ושחר היימר יוצקות פסיפס אל גבס, מוחקות את צבעוניותו כדי לשאול מה נותר מן הדימוי כשהזיכרון נמוג; שחר היימר מתעכבת על "שרב שבור", מצב שאינו קיים עוד אך עקבותיו החומריים ממשיכים להיחשף באיטיות; עומר פרי בונה בגומחה אדריכלית מבנה מחומרים זמניים – נייר ופחם – שבוחן את האפשרות של חומר לגלם סתירה מרחבית־טקטונית־רגשית: תביעה לנוכחות מול איום מתמיד של קריסה עצמית.

אל מול מערכות זיכרון ממוסדות, לאומיות, תרבותיות והיסטוריות, התערוכה אינה מציבה אלטרנטיבה סדורה, אלא פועלת מתוך שהות בדיאלקטיקה: בין דרישה למשמעות לבין קריסת תנאיה.