עד שיום אחד

"לאומללים אין תרופה אלא התקווה"¹, כתב ויליאם שייקספיר בראשית המודרנה, כשהוא מצביע על דו־ערכיותה: לא תכונה נשגבת, אלא מנגנון קיום למי שאין בידו ודאות. התערוכה "עד שיום אחד" מבקשת לשוב אל נקודת המתח הזו ולבחון את התקווה כמצב תודעתי הפועל בתוך זמן של "עד ש".

"עד שיום אחד" הוא היגד פרום. הוא נשען על העתיד אך אינו מגדיר אותו. זוהי מחווה לשונית המייצרת תנועה מבלי לקבוע לה יעד; ניסוח התולה את ההווה באירוע עתידי שצורתו עדיין אינה מוכרעת. הוא עשוי להכיל קריסה, תיקון, שכחה, שינוי. בתוך מרחב אפשרויות זה פועלת התקווה כתרגול של עמידה: פעולה חוזרת של החזקת אפשרות גם כאשר הידיעה מערערת אותה.

בתערוכה, מתח זה מתגלם בחומר, בדימוי ובלשון: החומר נושא עקבות של אירוע מבלי להכריע את משמעותו; הדימוי מקבע רגע, אך מותיר אותו פתוח לקריאה חוזרת; והלשון פונה אל העתיד, מבטיחה, ומותירה סדק במימושה.

במובן זה, התקווה אינה הבטחה כי "יום אחד יהיה טוב". תחת זאת היא מציעה תרגול מתמשך של עמידה על הסף, בו האפשרות נשמרת גם כאשר אופק מימושה נותר בלתי מוכרע. 

בתוך מציאות של מלחמה מתמשכת ואי־ודאות עמוקה, התערוכה מבקשת לשהות בפרדוקס, לאמן את המבט והקריאה להכיר בו.

פתיחה: יום חמישי   | 23.4.26 | 19:00
רחוב יפו 155, ירושלים. (בסמוך לשוק מחנה יהודה)

–

¹ המחזה Measure for Measure (סביב 1604), מערכה 3, סצנה 1, דברי קלאודיו:

“The miserable have no other medicine / But only hope.”