סמוך לחידלון
בשיא ימי הקורונה חזרתי לירושלים, וקצת לפני שזרקתי את עצמי לידיה של האקדמיה בצלאל, ביקשתי להחזיר חוב קטן שצברתי כלפי עצמי בשנים האלו.
הלכתי לבית של יוקו בנחלאות, שגיליתי אודות קיומו זמן מה קודם לכן, במטרה ללמוד אצלה קליגרפיה. הזדמן לי ללכת לשיעור אחד בעבר, אבל לא יכולתי להגיע באופן קבוע.
גיליתי שבצל המגפה היא חזרה ליפן, וכבר לא גרה שם יותר.
לאחר מספר ניסיונות ליצור איתה קשר היא ענתה, היא הסכימה ללמד אותי בזום.
כך במשך יותר משנתיים היינו נפגשות פעם בשבוע בזום, לפעמים כשהשעה ביפן הייתה ארבע בבוקר, ומתרגלות מדיטציית קליגרפיה דרך המסך.
הצלחתי להשיג ולאלתר לעצמי ערכה של 'ארבעת האוצרות של הלימוד', ושולחן נמוך שהוא דיקט מונח על ארגז תפוחים.
לאחר מדיטציה ותרגול גופני, היינו מתחילות בשחיקת מקל הדיו כלפי אבן הדיו. לתוך שקע קטן באבן היינו מוזגות מים ולוחצות כלפיו את מקל הדיו היבש, מניעות אותו הלוך ושוב בעוד המים מתערבלים מצדדיו, מסמיכים ונצבעים בשחור, וריחה האופייני של הדיו היה עולה בחדר.
שארית של מים/ שארית של אש
כך הרגשתי לראשונה את המוחשיות של השידוך הנצחי הזה. מקל הדיו, העשוי פיח דחוס (הנאסף באופן מסורתי על קולטני מתכת, הניצבים מעל ללהבות בוערות), משחרר את חלקיקיו לתוך מים. לאחר הכתיבה הדיו מתייבשת, המים מתאדים, הזכר להם נותר רק בתווי הצורה הזורמת שדיו הפיח אפשרה להם להותיר על הנייר.
היה נדמה לי שהסימן הזה הוא פרי כוחם המשותף של אש נעלמת ומים נעלמים:
הפיח, שארית האש, מעניק לסימן את הצבע שלו והמים מעניקים לו את תנועתם.
החוויה שלי של שחיקת מקל דיו לתוך מים, הצפייה בהם מתכהים ומסמיכים, חשפה בפני דיכוטומיה שעשויה להוות צלחת פטרי מאוד פורה לאלגוריות, הזיווג של מים ואש יכול להוליד שגרים רבים של גורי משמעויות אלגוריות, מלודרמטיות.
המחשבה ששני היסודות האלו, המקושרים יותר מכל לבריאה וכליה, להתחלה ולסוף, לקיום ולחידלון, לחיים ולמוות, עמודי היסוד של הטבע ושל התרבות- אשר שניהם, כל אחד בדרכו, חמקמק ובלתי ניתן לאחיזה.
דווקא הזיווג של שניהם יחד, מוליד אחריו בהיעדרם את הדיו, חומר שאיתו נכתבו כל כך הרבה טקסטים וצוירו כל כך הרבה ציורים. דיו שבעזרתה רגשות ותחושות ומסרים התעלו על מגבלות של מקום וזמן, שוגרו בין זמנים ומקומות. בין רבים ליחידים, בין יחידים לרבים.
מפליא בעיניי לחשוב שהמקור של אפשרות כל כך בסיסית של תיעוד נעוץ בשילוב של גורמים כל כך חמקמקים, ויותר מכך, גורמים שעשויים להיות הרסניים בפני עצמם כלפי חומר: גם מים וגם אש הם חלום הבלהות של כל ספרייה, ארכיון או מוזיאון.
כך נדמה ששימור, תיעוד וזיכרון ניצבים בסמיכות רבה להיפוך המוחלט שלהם – כליון, אבדן ושכחה. כוח משמר הופך לכוח מכלה, ולהפך.
חומר שהוא נגזרת/ פעולה שהיא נגזרת
אש מניעה את העולם – באמצעותה מאירים, מתחממים, מרתיחים, שורפים, מבשלים, אופים, מעבדים זכוכית ומתכת. הבערת אש היא הבסיס ליכולתם של בני אדם לחיות ולפעול, זהו כוח אקטיבי, פוזיטיבי.
לכוח הזה יש נגזרת. לאנרגיה החמקמקה הבוערת יש תמיד חומרים מזינים- עץ, שמן או גז למשל, ותמיד יש שאריות. השאריות האלו, פחם, פיח – נחשבות שליליות וחלושות- כפסולת, כזיהום. חומרים מתפוררים וחסרי חיוניות, חומרים שאיבדו את צבעם המקורי, את ריחם, טעמם, מרקמם וכל שאר תכונותיהם. אם מביטים מבעד לתדמית שלהם כשאריות, אפשר להבחין בתפקידם המפתיע, חומרים שמאפשרים לתאר, לתעד, להנציח.
אפשר אולי לומר, שהעולם האנושי מונע על ידי פעולות, הפעולות מונעות על ידי אש: הישרדות ופיתוח טכנולוגיה, וכל מפולת השלגים שמגיעה בעקבותיהן בדמות התרבות האנושית, כולן מושתתות על פעולות שאש נדרשת כדי לבצען, כדי לפתחן. כלומר, אני מנסה לטעון טענה עמומה שאש היא מהותית לקיום האנושי, השורד, המתקדם והיצרני.
בנוסף למפעל העשייה הנ"ל, האנושות עושה דבר נוסף: היא מתעדת, רושמת, כותבת, מציירת. אני מרגישה בהבדל המהותי בין שני גופי העשייה, וברצוני לקשר כל אחד מהם לחומר, למצב. אש יוצרת עשייה, פחם יוצר תיעוד. כלומר: פעולות רישום, תיעוד, הנצחה הן נגזרות של פעולות הישרדות, התקדמות ויצרנות. ישנה הלימה בין המעמד של הפעולה לבין המעמד של החומר שבאמצעותו היא נעשית.
כמו היחס בין קול לבת-קול, בין חצב לבן-חצב, כך היחס בין פעולה לתיאור, בין אובייקט לדימוי. נגזרת של משהו היא דבר שיש בו סמיכות לדבר שממנו הוא נגזר, הישענות על מבנה- אב, ובו זמנית נבדלות ברורה ממנו, צלם החיים המתבטא על הנייר. נדמה לי שיש קו דק, הפרדה ברורה, בין החיים לבין הביטוי הדו מימדי, מקודד, מתועד, רשום או מסומן שלהם, כמו הרגע הטרנספורמטיבי שבו עץ בוער הופך לפחם.
מצע/ מדיום
יחסים של מצע ומדיום הם יחסים של קטבים מנוגדים, מרכיבים שמהותם הפוכה והכרחית, כל אחד בדרכו ליצירת דימוי דו מימדי, הם צריכים להיות שונים מספיק כדי לאפשר אבחנה ביניהם, על ידי צבע או טקסטורה, כאשר המצע מאפשר יציבות, והמדיום הוא דינמי, בר שינוי, בעל תנועה.
תוצרים שונים העשויים עץ: סיבי עץ שעובדו לנייר, עץ שרוף שמשמש לפחם ציור, פיח לייצור דיו, מצבים שונים של עץ יכולים להיות גם מצע וגם מדיום. במצבו הסיבי, המבני, כנייר, כמו המשך ישיר של אופיו המושרש של עץ, ובמצבו החרוך, המתפזר, כפחם וכדיו. מעניין לחשוב שעץ שעבר תהליכים שונים הוא המקור האחד של הרכיבים השונים האלו, הכל כך קשורים זה בזה, ואחראיים לכינון הקלאסיקה החומרית של דימוי ותיעוד. למרות שבעשורים האחרונים הם איבדו את הבלעדיות על התואר הזה למסכים, נדמה לי שהבכורה הייתה שייכת להם לפרק זמן ארוך דיו כדי לדון בהם כאירוע חומרי מכונן.
כמו צל, גם פחם ופיח הם נגטיב של אור. כמוהו, גם פחם ופיח הם חושך, היעדר אור. כמוהו הם דקים, חדגוניים, דיפוזיים ואינם יציבים. הצל, שצורתו היא תמיד צורתו של האובייקט שחוסם את האור מלעבור דרכו, כמו השאיל את תכונתו הזו לפחם ולפיח, שהתדבקות חלקיקיהם הדקים לצורות הנקרות בדרכם מאפשרת להם לשעתק הדים שלהן אל עבר משטחים אחרים.
זיכרון/ שכחה
דרך פריזמה פסאודו היסטורית, המבט על שיירי השריפה פוקח את עיניי לאופן שבו העולם נרשם בעולם. הגיגים שהתאספו סביב התבוננות בחומרים שרופים ומחשבות עליהם, מחשבות שסובבות סביב הקשר של תכונות החומר לאפשרות הפעולה דרכו, ופליאה סביב ההבחנה שלעתים התכונות מתוות אופי מפתיע ביחס לפוטנציאל השימוש בו.
פחם הוא חומר של אסון, כליון, וסוף, ומאידך הוא חומר של נצח, דממה ודקות. עולה התהיה איך משהו יכול להיות הפוך מעצמו? להכיל ערכים מנוגדים למה שהנו? דו פרצופיות היא מוקד עניין במיוחד מתוך תודעה שמנסה להתנער מזהותנות.
האם זהות כפולה מהווה שכחה של קיום אחר? או מעידה על זכרון חקוק, בלתי ניתן לניעור, של מציאות אחרת? הדואליות הזו מדמה אותם לחומרים שמהווים עזר לזיכרון ומאידך, עוגן לשכחה.