חיי המין של החשופיות אודיה זילבר

אירוע פרפורמטיבי שהתרחש במציאות, בין סיפור לאגדה מקומית, בין הנחיות ביצוע לטקס סוף-העולם הקרב.

העכברים מצטופפים מצונפים במבנים שקופים, רצים במסלולים קבועים מראש, רודפים אחרי פירורי תשומת לב תחת אור הפלורוסנטים והקירות הלבנים, הנקיים, כשבחוץ זוהמה. נגינת חליל חוצה את המרחב הלבן, המהונדס, המציאות העכברית נפרמת. החלילנית, עוטה פרווה לבנה וצעיף מעונן מובילה את הילדים-עכברים החוצה בתהלוכה.

לנגינת החליל נענית דגלנית אוחזת בדגל קיריבטי, מדינת-אי העומדת בסכנת טביעה. בדרך, בבית המשפט מחכה בחלון אישה אוחזת בציור, בתי-שחיה מוטבעים בכחול בצורת מפת המדינה. היא מצטרפת בצעדים זקופים. מתוך חנות יודאיקה בוקעת ערמת קש שסוחבת מריצה. בתוכה יושבת אשת-חרק מוגנת יתר על המידה בקסדה. הן מתגלגלות לתוך טור הצועדים, עוקפות אותו בריצה מסביב, נכנסות בערימת תפוזים.

התהלוכה חוצה את הבר ברחוב בן סירא, אנשים מצטרפים. בירידה לבית הקברות המוסלמי יושבת על ספסל צוללנית נושפת פחמן מתוך מיכל לכיבוי שריפות. היא מדדה על זוג סנפירים בין ההולכים. בין המצבות השבורות המכוסות בעשב צצה לובשת-זהב, אקווריום מאוזן בקושי על ראשה, אחוז במתקן מתכת דק, דג טורף בתוכו. היא הולכת בקושי, בצוואר ארוך וזקוף ועיניים מקובעות קדימה. 

בקצה הבריכה מתרחש פיצול: הדמויות הצועדות ממשיכות לעבר הירידה לבריכת ממילא, בעוד החלילנית מובילה את עדר העכברים דרך פתח בגדר תיל. הם מסתדרים על שפת הבריכה ומשקיפים מלמעלה. נגינת החליל מאיטה ונעלמת. 

בתוך המים נערם אי ועליו בוערת מדורה. בחורה שפרפרים מכסים את ראשה, ממוסמרים בסיכות, מזינה את האש בגזרי עצים. הצועדות יורדות במדרגות של בריכת ממילא, זונחות את משאן על החוף והולכות אל האי. רוכנות אל המים, ממלאות משרוקיות ציפור במי הבריכה ומבעבעות צלילים זו אל זו. שיח ציפורים פנימי. הן מתיישבות סביב למדורה. גיצים עפים באוויר, השמש שוקעת, הן שורקות זו אל זו ואל הציפורים שמסביב.

אפילוג

אלו שנפלו מחוץ לזמן הוצאו מסביבת המחייה שלהן. הן מפוזרות ברחובות הגסים, שטופי הדם, מדדות באימה, בחיפוש אחר מזון, בעיניים שנקרעות לרווחה מול העיר החצויה, המרובדת בשכבות של אלימות, דיכוי וזבל. הסתיו מביא את האביב, העונות הפושרות מפלסות דרך בין גיהנומים מופרדים של חורף אפוף מוות ובוץ לקיץ לח, שטוף-זיעה, חונק. 

נושאות השלטים והדגלים ממוססות את הדימוי הציורי לרחוב. מסך כחול של פלאפון מטשטש לתוכו את המבט המתאבל שמבקש שכחה. לב לווייתן מרחף, מחורר את החזה, שוקל את עצמו מול נוצה לבנה. לעולם הבא נכנסים רק אם הלב שוקל כמשקל נוצה, חף מחטאים.

חרדה מצלצלת מפה שחור שנפער ומעליו עיניים מטושטשות, מבזיקות. הידיים צלובות מעל הראש בניסיון ריקוד מטורף. "זה ישו הצלוב בנקבה!" צעק ילד משפת הבריכה, בתוך שטף עלבונות, שריקות ולעג. "לא, אבל יש לה שערות בבית שחי," צעק אחר. השדיים מתנפנפים בהמשך לבתי השחי שבוקעים בכחול זוהר. פרח קבור בחזה, מבצבץ בין שכבות העור. בצדו השני של השלט-ציור מתפתל לב של שערות ערווה שחורות מתוך חור בתחתונים ורודים מנוקדים בלבן. ברך פטמתית מציצה מתוך מים כחולים.

הריריות של ההזדווגות החשופית, ההשפלה שבהיחשפות יחד עם האומץ האובדני שבמעשה. תמימות אבודה מחפשת חזרה את הכבוד העצמי שלה. כוח הדימיון שמבקש לחזור ולצאת לפועל מול הידיעות המצמיתות על מוות, הרס וחורבן. איך מסבירים מלחמה? כשמתחילות ההפגזות מגיע קץ השפה. באילו אמצעים אפשר להגיב? בהסתגרות זכוכיתית במוכר? הדימיון אמור לבחור באומץ. בעימות של העיוורון והאלימות עם העיניים הקרועות לרווחה בהלם. הוא רוצה להציף את הרחוב, לפרום את היום-יום בחלום מסוג אחר.

_

אודיה זילבר (נ. 1999)  בוגרת המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות בעיצוב בצלאל ירושלים, ותוכנית החילופים באקדמיה לאמנות בלייפציג. ציירת ואומנית מיצג ומיצב. עבודותיה שוזרות עיסוק בנשיות, מין, ומחאה.