תמונה מבעד לקליפה
בין אנשים שלא מרימים זבל, לבין אנשים שכן, אני קרוב יותר לאלו שכן, אבל פגשתי אנשים שמרימים יותר זבל ממני. כל המרים זבל, יודע שמהרגע שהורם הזבל, הוא וגורלו בידיו. וכשמדובר בזבל של ממש, כלומר, משהו שאפילו לא בטוח שהוא משהו, משהו שהרמתי אבל אין בעצם כל טעם להחזיק בו, עליי לזרוק אותו לפח האשפה.
עם זאת, לפעמים ההחלטה הנכונה לגבי גורל הזבל שהגיע לידי לא ברורה לגמרי. לדוגמה, אני הולך ברחוב ורואה פתק הפוך על המדרכה. אני סקרן לדעת מה יש בצידו השני, אז אני מרים את הפתק והופך אותו. בצד השני מתגלה מספר טלפון שבוודאי לא אתקשר אליו. הפתק נראה לי עלוב לפתע, ואני בוחר לסווג אותו כזבל לא שימושי. אבל הפתק הבלוי כבר בידי. מה אעשה בו? העובדה שהפתק תפס את תשומת ליבי, כבר מעלה את ערכו בעיניי. חוץ מזה, מה אם נפל למישהו שמחפש אותו? מה אם מישהו מחכה לצלצול? אולי זה פתק ממש, אבל ממש חשוב? לא, לא אזרוק לפח. אבל להשאיר אותו על המדרכה ייחשב כפיזור זבל במרחב הציבורי, וזה לא בא בחשבון, שכן אינני נמנה עם המלכלכים. אני מקפל את הפתק באמצע ומכניס אותו לספר שבתיק הגב שלי, והנה, הפתק הוא עכשיו סימניה, זבל שימושי בעליל. יש זבל שמניחים על המדף, יש זבל שלובשים, יש זבל שמאחסנים ומציצים בו לפעמים, או שלא מציצים בו שוב לעולם. הזבל אף פעם לא שייך לנו; אנו רק משגיחים עליו למען הדורות הבאים.
פעם, באחד משיטוטיי במושב שבו גדלתי, אולי זה היה בטיול עם הכלבה שלי (שמתה בינתיים), מצאתי ערימה של תמונות ישנות במיכל אשפה גדול. כזה שמביאים כדי לפנות דירה אחרי שמישהו מת או שמישהי מתה. דפדפתי בהן, כי הייתי סקרן, וכבר בעת הדפדוף ידעתי שאני לא רוצה לשמור אותן. אפשר לומר שפחדתי מהן קצת – אלו בטח אנשים מתים, חשבתי. מי הם? מה הם עושים בפח? ולמה אני?
לא יכולתי להשליך אותן חזרה למיכל האשפה, לשלח את התמונות אל תוך ים השיכחה. לקחתי אותן איתי ושמרתי בחדר שלי. לא במקרה, כנראה, ככל שחלף הזמן, הלכה ערימת התמונות והתדלדלה לה, ונדמה שבכל פעם שחזרתי, מסיבה כלשהי, להתבונן בהן, מספר התמונות קטן. דומה כי חלקן התעופפו להן לאנשהו. היום, בחדר שלי (שאינני גר בו עוד אבל מאוחסנים בו רבים מחפציי), אני יודע על מיקומה של תמונה אחת מהחבילה. תמונה קטנה, שחורה ולבנה ואפורה. שתי נשים בשדה מחייכות אל מצלמה. היה זה יום נחמד בשדות, כנראה.
אמא שלי אומרת שבמקרה של שריפה, אם היה עליה להציל דבר אחד מהבית שלנו, שלהם, במושב, היתה מצילה את אלבומי התמונות של המשפחה. התמונות שלנו – כמה כיף לשוב אליהן, כמה צעירים היינו, ואיך שגדלנו קרובים. אנחנו לא מצטערים, אנחנו כן מתבגרים. הצעתי לאמי לסרוק את התמונות מהאלבומים ולגבות אותן בענן. כך, כשהבית יעלה בלהבות, ידיה יהיו פנויות להציל משהו אחר.
מה שבטוח, אם הבית ישרף, הלך על התמונה של הבנות בשדה. ומדוע, בעצם, לא אסרוק אותה ואעלה לענן? מכיוון שאי אפשר לגבות אותה, כמו שאי אפשר לגבות כיסא. דווקא בעידן של קבצים דיגיטליים, המוחשיות של התמונה האנלוגית מקבלת תוקף. הדימוי שעליה הוא הקליפה, אשר ללא הגוף שהיא מכילה, איננה חשובה כל כך בעצמה. במילים אחרות, אם התמונה היתה קלמנטינה, סריקתה הייתה מאפשרת לזכור את צורת הקליפה הקרועה, אבל לא את טעם הפרי.
קלמנטינה סרוקה, יואב בן-משה
אני כותב מארץ אחרת. מזמן לא ראיתי את התמונה, וכעת קשה לי לזכור איך בדיוק היא נראית. תוכנה מופיע בדמיוני בצורה עמומה כל כך עד שאני מטיל ספק באשר לדימוי על התמונה האמיתית שנמצאת בחדר שלי. ובינתיים, כשאני מהרהר בה, קופצות לי לראש שתי תמונות אחרות. האחת היא יצירתו של רוברט ראושנברג, ״ציור מחוק של ווילם דה קונינג״, והשנייה היא ״אנגלוס נובלוס״, ההדפס של פאול קלה, שולטר בנימין ביסס עליו קטע בטקסט שלו ״על מושג ההיסטוריה״. סיפורן של שתי העבודות האלו הוא סיפור של שכבות, של קליפות ושמיכות המכסות גופים וגופות. אני חושב עליהן כשאני מהרהר בעובי של מדיה דו-מימדית. משום מה, שתי התמונות תמיד מתערבלות בראשי. אולי זה קשור לגוון הצהבהב של הנייר עליו נוצרו (אני מניח שהצהיב עם הזמן). לפעמים נדמה לי שהיה זה בכלל ולטר בנימין שצייר את ״אנגלוס נובוס״, שכותרתו בכלל ״מלאך ההיסטוריה״. או שאולי הוא רק מחק אותו?
אמנם ולטר בנימין לא מחק את המלאך של קלה, אך יצירתו של המלאך בכל זאת היתה כרוכה במחיקה כלשהי. מסתבר כי קלה הדביק את ההדפס על גבי הדפס אחר, עתיק יותר. האמנית ר״ה קוויטמן, שביקרה באוספי מוזיאון ישראל לקראת תערוכה שלה במוזיאון תל אביב ב-2015, הייתה הראשונה שהפנתה את תשומת לבם של אנשי המוזיאון לעובדה זו. רק כעבור שנים של ניסיונות כושלים לחשוף את ההדפס הנסתר, וכמה חודשים לאחר פתיחת התערוכה שלה בתל אביב, בעת סקירה שגרתית של הדפסים סרוקים בארכיונים דיגיטליים של ספריות, מצאה האמנית תחריט עם דיוקן של מרטין לות׳ר מהמאה ה-19, המבוסס על תחריט מוקדם עוד יותר, מהמאה ה-16, שמתאים בדיוק לזה שעליו הונח האנגלוס נובוס. בסיכום של מאמרה בו פורשת האמנית את קורות הגילוי המרעיש, כתבה שבדיעבד אולי הייתה צריכה לעצור את חיפושה מוקדם יותר בשל ההנחה כי קלה כלל לא התכוון שמישהו ידע מה מסתתר מאחור1מתוך קטלוג התערוכה ר״ה קוויטמן: פרק 29: חקק, עריכה: סוזן לנדאו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2015, עמ' 51–61.
ימין: Angelus Novus, פאול קלה, 1920. אוסף מוזיאון ישראל https://www.imj.org.il/en/collections/199799-0
שמאל: Erased de Kooning Drawing, רוברט ראושנברג, 1953. אוסף SFMOMA
https://www.sfmoma.org/artwork/98.298/#artworkimage
לעומת זאת, הציור של דה קונינג, שראושנברג השקיע, כדבריו, חודש ימים במאמץ למחוק, נעשה באישור, כפעולה מודעת של קילוף הקליפה של הדימוי הדו-מימדי. בתקופה שבה נוצרה העבודה, כך הוא מספר, היה עסוק ראושנברג ברישום ובהיעדרו2ראושנברג סיפר את הסיפור באירועים שונים, ובין היתר בסרט הדוקומנטרי Robert Rauschenberg: Man at Work (במאי: כריס גרנלנד, 1997). קטע מתוך הסרט זמין ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=tpCWh3IFtDQ. לכן אין זה מקרי שהדימוי הנראה ביצירה, או הנראה בדימוי, אינו מקור המשמעות הבלעדי שלה. הסיפור הקצר (רוברט ראושנברג; ציור מחוק של ווילם דה קונינג) הוא אמנם לא חלק מהדימוי, אבל מובא כטקסט בתחתית התמונה, והוראות התצוגה מחייבות לשמור על המסגור הקיים, שכולל את הטקסט3מתוך האתר של המואיזון לאמנות מודרנית, סן פרנסיסקו: https://www.sfmoma.org/essay/erased-de-kooning-drawing.
הייתי במוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו, ואיני זוכר, משום מה, שראיתי את התמונה. למזלי, היא מופיעה סרוקה באתר של המוזיאון. כן – המוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו סרק את התמונה המחוקה, באיכות שלא תיאמן, ועכשיו אפשר לראות אותה על מסך המחשב בסלון הבית מקרוב מאוד. סביר להניח, שאם מוזיאון ישראל היה סורק באיכות כזו את ״אנגלוס נובוס״ של קלה, מישהו היה שם לב להימצאותו הדפס אחר מתחתיו מוקדם יותר4https://www.jhiblog.org/2023/09/04/behind-the-angel-of-history-an-interview-with-annie-bourneuf/.
אך המוזיאון האמריקאי לא הסתפק בסריקת הציור המחוק. בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, הצליחו הרסטורטורים והרסטורטוריות של המוזיאון לשחזר את הציור של דה-קונינג טרם מחיקתו. ומה גילו? כתמים בשחור ולבן ואפור; מלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין מסתכל על העבר ובמקום בו אנו רואים רצף אירועים, הוא רואה שואה אחת ויחידה.
המושב עלול להישרף (לא מן הנמנע) ואיתו הבית של ההורים שלי. אמא, אם יש לך רגע, רוצי בבקשה לחדר שהיה שלי בקומה השנייה של הבית שלנו, למדף הספרים התחתון, שבצידו שמתי כל מיני פיצ'פקעס (מילה שלמדתי מסבתא). נסי למצוא את התמונה הקטנה של שתי הנערות בשדה.
ימין: הצבת העבודה של קלה מעל ההדפס שהוסתר מקור: ר״ה קוויטמן, 2015
שמאל: חשיפת הציור המחוק של דה קונינג. מקור: SFMOMA
_
יואב בן משה, (נ. 1997) בוגר בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (2024) ובאקדמיה לאמנות בווינה (2023). כותב שירים, חי על הקו בין ירושלים לווינה.