על פי מיטב זכרוני
אמא שלי מופיעה לי בחלום גבוהה וכחולה. בחלומות החוזרים היא רואה אותי, עדה להתפתחויות האחרונות בחיי. בחלום אני רואה אותה רואה אותי, דרכה אני מתבוננת בעצמי. אני מתעוררת מחלום כזה כולי מוצפת, מתגעגעת. אחר כך מרגישה אשמה, אני באמת זוכרת אותה? או שאני מרוכזת בעצמי, זוכרת אותה ביחס אלי.
"הלוא הזיכרון החי, כמו אדוות במים וכמו הרטטים העצבניים העוברים בעור האיילה רגע לפני בריחתה, הזיכרון החי בא פתאום ונרעד בו-ברגע ובבת אחת בכמה מוקדים, לפני שהוא מתאבן כולו קופא בלי ניע והופך להיות זיכרון של זיכרון". עמוס עוז (מתוך- סיפור על אהבה חושך).
עברה בסך הכל שנה. אני מבחינה איך הזיכרון שלי הולך ומתעמעם כל יום מהיום שהיא נפטרה. בהתחלה זכרתי אותה חולה, עם הזמן הזיכרון הלך אחורה. זכרתי אותה בגיל ההתבגרות שלי, ריבים במטבח, אח"כ אמא צעירה מרכיבה אותנו על תלת אופן לבית הספר היובל. בסוף נשארתי עם זיכרון מהפעוטות שלי, מתקלחות יחד, נזכרת בשומות שלה, בבהונות הגבשושיות.
בשבעה אמא הפכה למיתוס, לדמות. לא יכולתי לשלוט בזה. היא נארזה בתבנית של אישה צבעונית, בשלנית, אמנית. אישה שלא הסתדרה בשום מסגרת כי הייתה "נון קונפורמיסטית", רגישה מידי לעולם הזה. הזיכרונות הפרטיים שלי התערבבו עם הזיכרונות של הציבור, איבדתי אחיזה.
התחלתי לנהל יומן זיכרונות. מתייקת רגעים שרק אני זוכרת, משפט, רגע, בדיחה, זכרונות פרטיים ששמורים רק לי. אבל גם בתוכי הרגשתי איך הזיכרונות של אמא הפכו לסיפור, התחלתי להתבלבל מה אני זוכרת ומה אני זוכרת שאני זוכרת. הזיכרון הוא אכזרי, את יכולה להיבחן על ידיו- זוכרת או לא זוכרת. מצחיק לחשוב על הזיכרון כ"אובייקטיבי", מה הטעם בפרטי מידע שמנותקים מריח, מחיות, מנקודת מבט.
המרחק הזה שנפער עם הזמן בין הרגע האותנטי שמתרחש בהווה, לבין הקיבוע שלו במסדרונות הזיכרון מזכיר לי את פעולת הרישום- המעבר בין המבט, לזיכרון, לדף. הרגע שבו אני מכניסה את הראייה המעמיקה, המרצדת, את העולם שיש בו אין סוף פרטים ונקודות מבט, לתוך סכמה שאני מכירה, לאופן שבו אני מזיזה את היד, למוגבלות שלי לבטא. הרישום הופך להיות משהו נפרד, הוא אולי משקף יותר אותי מאשר את מושא ההתבוננות.
ככל שהזיכרון הדקדקני מאבד צורה, הגעגוע המופשט תופס מקום, הוא בהווה ולכן הוא חי יותר עבורי. הגעגוע הוא הרישום, הוא תוצר הלוואי ונפרד של החוויה החיה, הוא כבר ביטוי שלי. אני מתגעגעת כי היה משהו ועכשיו הוא איננו, אני מתגעגעת למה שחסר לי בהווה. אני חולמת על אמא במלוא האמהיות שלה. בחלום אני לא תמיד רואה אותה, אבל יודעת שזאת היא. היא תחושה לא מעובדת, היא פנים גדולות, היא חמימות. היא לא מחוברת לסיפור מסויים, או זיכרון, היא הגעגוע עצמו.
בחלום ציירתי את אמא בעירום, היא הייתה שמנה כמו בציור של לוסיאן פרויד ששתינו אוהבות. תוך כדי החלום אני מבינה שאמא כבר חולה. הציור פורסם על עמוד השער בעיתון. אמא מזועזעת שזה פורסם: " איך יכולת לעשות לי את זה?" אני מתחרטת נורא, באה לחבק אותה. היא נחלשת בתוך החיבוק שלי, היא סולחת לי. אני חושבת על להחזיק אפרסק שנרקב מהחום של הידיים שמחזיקות בו.
_
נועה פרדו (נ. 1997) חיה יוצרת בירושלים. בוגרת המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות בעיצוב בצלאל, ירושלים. מתמקדת ברישום פיגורטיבי.