תיבות לבנות: אור מסנוור וקרח נמס
במבט ראשון, נדמית התיבה הלבנה כדבר הפשוט ביותר: מיכל ומרחב סגור. אך ככל שהמבט מתעכב, נפרשת מורכבותה. ספק אם אי-פעם אצרה תכולה, אך וודאות שהיא מעוררת את השאלה מה נשמר בה ומה הושמט ממנה. כמבנה חזותי ומושגי משמשת התיבה כנקודת מוצא לדיון על דימויים שנעדרו, על עקבות שנותרו ועל כוחו הכפול של הזמן למחוק ולהנכיח בעת ובעונה אחת.
שתי עבודות שונות, של אמנים רחוקים מעט בזמן ובמקום, מקיימות ביניהן דיאלוג סביב אותה תיבה לבנה: (Paradox of Praxis 1 (Sometimes making something leads to nothing של פרנסיס אליס (Alÿs) משנת 1997, וסדרת תיאטראות של הירושי סוגימוטו (Sugimoto), שהחלה בשנות השבעים ונמשכה לאורך עשורים. בשתיהן נוצרת חוויה של פעולה שנדונה להיעלם, אך היא נותרת כעדות דרך צילום הסטילס והוידאו, שהופכים את ההיעלמות עצמה לנוכחת. זהו פרדוקס שבו ההיעדר מנכיח את עצמו, השכחה נרשמת, ההתפוגגות מתועדת והריק מקבל צורה. בעבודתו של אליס, קרח נמס ברחובות העיר עד שנותר ממנו רק הריק; אצל סוגימוטו, מסך הקולנוע ששוטף באור לבן את חלל התיאטרון, מוחק את הסרט עד למפגש עם חוסר נראותו. "התיבה הלבנה" ממסגרת את המקום שבו הדימוי נעלם ובמקום ייצוג של הדימוי נותרת ההילה כמסמנת את הנשכח.
פעולתה של השכחה, כמו גם היעלמותם של הדימויים שבתוך התיבה, חורגת מהזמן הליניארי ומתפקדת כמהלך מורכב של דחיסה, עמעום ודעיכה. התיבה הלבנה פועלת כאתר של הכלת יתר, שבו מתנסחת שאלה בדבר תהליכי הצמצום, ההתפוגגות והאופנים שבהם הזיכרון שוקע ומתמוסס אל תוך הריק. הזמן הוא כוח מוחק, שמוליך אל עבר התפשטות של חוסר, חוסר בתוצאה וחוסר בנוכחות. חוסר שניתן להבינו גם כריבוי סמוי. התיבות הלבנות בעבודות אלה פותחות פתח להתבוננות על דימויים שנעשו נעלמים, המפנים מקום לתיעוד צילומי שמעורר את כוחה של השכחה, את הנעלם שבפניו אנו עומדים, תוך כדי חשיפת עוצמתו של הזמן המפנה את מקומו בתוך הריק.
Paradox of Praxis 1 (Sometimes making something leads to nothing)
Mexico City, Mexico, 1997; 5:00 min
אליס, אמן בלגי-מקסיקני, ידוע במחוות פיוטיות המשלבות אבסורד, פואטיקה פוליטית ומאמץ גופני. יצירתו הנדונה עומדת על בסיס פעולה פשוטה, יומיומית אך טעונה, האמן מתועד כשהוא גורר גוש קרח מלבני מאסיבי ברחובות מקסיקו סיטי, עד שזה נמס ונעלם לחלוטין. תנועה תמוהת תכלית שמסתיימת בהיעלמותו של האובייקט שנועד לתוצאה זו בתנאי מזג האוויר החמים של העיר. הקרח נמשך בידיו ורגליו של האמן לאורך מדרכות, כיכרות ורחובות סואנים, בכל התקדמות, הקרח הקָטֵן מותיר בדיעכתו שובל רטוב, עקבה. כשהקרח מתכלה לגמרי, נותר רק הריק, המקום שבו התרחשה הפעולה, אך אין בו עוד עדות פיזית לקיומה. הפעולה עצמה ושם העבודה (בתרגום חופשי- 'לפעמים יצירת משהו מובילה לכלום') מרמזים על תנועה שאין לה תכלית תפקודית, אך היא ממחישה באורח חריף את המטאפורה של המאמץ המתכלה.
העבודה הזו נוגעת באותו מרחב של חקירה מושגית הקרובה לליבם של אמני האמנות המושגית והפוסט-מינימליזם. הרוח הקלה וההומור המלנכולי שנושבת מהעבודה אינם מבטלים את עומקה. היא נוגעת בגופניותו של זמן, בתיעוד של תהליך מתכלה, של חפץ נמס, של פעולה שנדונה להיעלם עם תומה.
בסדרת הצילומים תיאטראות נרשם אותו מפגש של תיעוד ומחיקה. סוגימוטו, צלם יפני שמרבה לחקור את מושג הזמן בצילום, מתעד בתי תיאטרון ישנים ברחבי ארה"ב, דרך טכניקה שדורשת מן המדיום הצילומי לשאת את מלוא משך הקרנת הסרט בפריים בודד. סוגימוטו פותח את צמצם המצלמה עם תחילת ההקרנה וסוגר אותו רק עם תום הסרט, כך שהאור הנפלט מהמסך שוטף את החלל כולו והופך את התמונה הלבנה-סינוורית שבמרכז לדימוי של נוכחות יתר שמוחקת כל נראות. הסרט נעלם; נותר רק האולם, עיטוריו ואדריכלותו, קפסולה של זיכרון תרבותי שמודגש דווקא מתוך היעדר הדימוי הקולנועי. גם כאן, המאמץ ללכוד את הכל מניב תוצאה של לא כלום, לכאורה, אור לבן שמוחק את הנראה אך מותיר הדהוד צורני של זמן שנדחס אל פריים אחד. זהו כלום שנוצר מתוך שיא של צפיפות, מתוך מבט שמסרב לבחור רגע מועדף ומותח את פעולת ההתבוננות אל מחוץ לגבולות האפשרי.
שתי "התיבות הלבנות", הקרח הנמס של אליס והמסך המסנוור של סוגימוטו, מצביעות על פרדוקס משותף: היעדר שנשמר ושכחה שמתועדת. אצל האחד, הפעולה היומיומית והאבסורדית מותירה רק עקבה של מים שעתידה גם היא להתאדות; אצל האחר, התנועה הקולנועית נדחסת לדימוי יחיד שמוחק את עצמו. בשניהם, הכוח המוחק של הזמן מתגלה גם ככוח משמר: המעשה שנעלם זוכה לחיים חדשים בתיעודו. כך הופכת התיבה הלבנה ממטאפורה של נצחיות וניטרליות, כפי שהציעה הקובייה הלבנה של המוזיאון המודרני למרחב שבו הזמן פועל במלוא עוצמתו. היא אינה רק מיכל ניטרלי, היא אתר של עיבוי, שכחה ודעיכה.
_
סוהיילה אבו הדבה מונייר (נולדה בירושלים, 2001) בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל בהצטיינות, למדה בתכנית חילופים באקדמיה ריטפלד ( Gerrit Rietveld Academie) באמסטרדם, כיום סטודנטית בתואר השני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל.