התליין של המוזיאון
אִישׁ הָאֵפֶר הוּא מִן הַסְּתָם גַּם אִישׁ הָאֵשׁ.
יאיר הורביץ, "בשעת ההתבהרות".
- גם עכשיו אני לא יודעת לומר מאיפה הגיע הרעיון הזה, ללוות תערוכות בזמן הקמתן. הוא הוצע עוד בשלב הגישוש הראשוני כמעין מדור אקטואליה חוזר, ונמנה בכתב יד בתוך כמה הצעות שלא קרה איתן כלום. אבל בין מי שהשתתפה בסיעור המוחות לא נמצאה, בדיעבד, מי שתטען עליו בעלות, ובינתיים גם הוא נגנז, או שבעצם נהפך על פיו.רעיונות שמבשילים בסופו של דבר עוסקים כולם בשכחה באמנות במובנה הרחב, בדברים שנידונו להתכלות פיזית ומטאפיזית, במימד החסר והמתעתע של הזיכרון. באותו הזמן עוד עומדת במוזיאון תל אביב תערוכת היחיד של אבי סבח, ששמה "נוטה להישכח". בתוכה ארבעה גופי עבודות גדולים של ציורי אקוורל שצוירו בשנים האחרונות, במקביל להשתקעות שלו בפורטוגל. התכניות מתכיילות מחדש מעצמן. המחשבה על הקמה מתהפכת למחשבה על פירוק.
- הקשרים היחידים שאנחנו יכולות לקושש מול המוזיאון הם הקשרים עם האמן עצמו. באותה השנה אבי אצר את תערוכת הגמר שלנו במחלקה לאמנות בבצלאל, והתקשורת השוטפת איתו עוד חיה בזיכרון. אנחנו כותבות לו והוא מגיב מיד בהיענות עקרונית, וכשהתשובה שלנו מתמהמהת כבר מעביר הלאה את הרעיון וחוזר אלינו בהודעה נוספת. הוא מאמין שהמוזיאון ישתף פעולה. בשלב הזה, הוא כותב, עוד לא ברור לו בעצמו איך יתבצע הפירוק בפועל, אבל הוא ישמח "לנבור קצת באקט הזה שבדרך כלל הוא קצת עצוב, מהול בתחושת הקלה, טכני ודי בודד."בפגישת הזום שנקבעת לשבוע הבא הוא כבד ראש, נדיב, נכון לעזור. הוא מדבר בפיזור רעיוני וחווייתי, ובו בזמן מסכין עם תפקידים שחורגים מאלו של מושא סיקור רגיל, מקשר על רגל אחת בינינו ובין המנגנון הבירוקרטי של המוזיאון. אנחנו מקוות שהוא יסכים להבריח אותנו פנימה, אבל מתברר שאין סיבה מיוחדת שהוא ינכח בעצמו במעמד הפירוק. גם בזמן הקמת התערוכה, אם הבנתי נכון, לא התאפשר לו להתייחד עם העבודות בחלל. הוא מספר על זה באותה הלאות האירונית שבה נאלץ לתווך לנו, בתפקיד הקודם שמילא בחיינו, הנחיות מונחתות מלמעלה לחבלול עבודות רצפה. ובמקביל מנסח גזירת גורל חלופית ומורבידית לתערוכות שהגיע זמנן. תוהה איך הדברים היו מתפתחים בהיעדר שוק אמנות, אולי הייתה במוזיאון מחלקה לשריפת עבודות, הן היו מוכנסות לקרמטוריום ועולות השמיימה והכל היה נגמר בטקס גדול. אומר כבדרך אגב, "גם השיחה הזאת תיגמר ולא ישאר ממנה כלום". באמת לא חשבנו להקליט את הפגישה. שחר שולפת מחברת מהתיק וכותבת ללא סלקציה מכוונת תמלול ספורדי וספונטני של מה שנאמר, מנסה לתפוס את הנביעה הפואטית שהגיעה במפתיע.לקראת סוף השיחה אנחנו מתכנסים שוב למה שאפשרי ונדרש. צריך לנסח פנייה תמציתית ובהירה למחלקת רישום העבודות של המוזיאון, שתסביר בעיקר מה נצטרך מהם ומה נעשה עם זה. כדאי שזה יקרה בשבועיים הקרובים. אבי יקבל את הניסוח שלנו, יאשר ויעביר אותו הלאה. אנחנו מודות לו מאוד.
- עד שנגיע להסדר עם מישהו מתוך המוזיאון אנחנו נכנסות אליו בתור הקהל הרחב. התערוכה משתרעת על שלושה אולמות גדולי מימדים, מאופיינים היטב דרך צביעת קירות לסירוגין, בשחור ולבן, ומוקדי תאורה חמים ונקודתיים. אנחנו קובעות להסתובב בתוכם בשקט לפני שניפגש שוב. העבודות מקובצות לפי השתייכות, בסדרות שמייצרות וריאציות על קומפוזיציות מוגדרות ועולם דימויים קבוע. הן צוירו כולן באקוורל על נייר ארכיוני, וממצות עד תום את טווח האפשרויות של המדיום, עם נטייה להצטברות שכבות שחורות עד לאיטום דרמטי של הדף. הטקסט הקצר באתר המוזיאון מייחד פירוט יוצא דופן לחתימה המחזורית של יסוד המים על המרחב האקלימי של פורטוגל, חושף שהנוזלים שהזינו את הפיגמנט בציורים נקוו כטל בוקר על לוחות שהושארו מחוץ לסטודיו, ונאספו על ידי האמן. הדרמה של תנועות המכחול והקיטוב הטונאלי מרוסנת על ידי הפורמט הבינוני-קטן של הניירות, ותחומה במעין מסגרת שנוצרה כתשליל, דרך תלישת רצועות מסקינטייפ מקצוות הנייר החשוף.התצוגה הסדרתית מוליכה את האובססיה הציורית ובמקביל מסדירה ומעקרת משהו מהחושניות של החוויה. אנחנו מתנהלות בתוכה בשקט, נימוס ודריכות, במבוכה אינהרנטית לשוטטות בחללי אמנות שתמיד מעוררת תהיות, כמה זמן צריך לעמוד מול העבודה כדי שהיא תיקלט במיטבה, וכמה פעמים. אנחנו מוכרחות לסנן את העבודות דרכנו, לשים לב, לא להסתכל דרכן. בכל פעם לזהות מה סדור ומה נחבט בפראות בתוכו ואיך המתח משחרר את העבודה ואיך הוא ממשמע אותה. אילו חלקים טופלו בקפדנות ומה נשאר פתוח ולא עשוי עד הסוף. להחזיק קומפוזיציית-על של תנועה בין מרכזי כובד, ובו בזמן להקדיש תשומת לב לפרטים הקטנים, הטעונים או האנקדוטליים. ובמקביל לגלות ערנות כלפי מנגנוני הצפייה האלה, לזהות מתי הם בונים פיגומים להתבוננות פעילה ומתי הם מעמידים חציצה בדרך אליה. משהו באמנות מוכרח לחרוג ממה שאפשר לנסח מראש לפני המפגש, להיות בלתי משוער, חד פעמי, לא שכיח.
- מה נותר בזיכרון במעמד הכתיבה? מי הטל הרעננים שנאספו לשם פעולת הציור בארץ אחרת התנדפו והותירו סביבה צחיחה של סלעים, זרדים וקוצים, מתפצחים ונוטים להתלקח. עשן שחור ואטום, כבד מהאוויר, מסתלסל כצעיף או נחש ומחניק שמיים מוצפים באור ענברי וסמיך. הוא אופף הכל, לעתים נמהל ברוח או קרני אור, מייצר תנועה אפלה ומתמשכת דרך החדרים שמטשטשת בראשי את המעבר בין הסדרות הנפרדות. חלקי גוף משובצים שוב ושוב בטופוגרפיה בקיטוע ובקנה מידה משובש. ראשים עגומים נעוצים באין אונים באדמה, מעלים עשן קלוש מהנקבים, נטושים לבדם או מצטברים למקטע סלעי. כפות ידיים נואשות בוקעות מתוך הקרקע, אוצרות בתוכן זכר להתנועעות, כמו אצות בקרקעית האוקיינוס.שום דבר כבר לא ממש בוער. האש ניתקה את אחיזתה הממשית, נסוגה אל השקיעה החיוורת, אולי נטמנה בסדרת קברי האור, מלבנים של לובן מסמא בחשיכה. מסך העשן מטיל מאמץ עודף על המבט ועל הנשימה ומגביר את ההשתוקקות לאור הבהיר והחם. כשהוא מתפזר לרגע בוקע ממנו ישבן חשוף במקום בשורה אלוהית.דמויות נוספות מתגלעות בחשכה – אם אני זוכרת נכון – כשמעמיקים לתוך החדרים הפנימיים, והן קוויות יותר, מצוירות בנרפות ובממשות מופחתת, ובכל זאת משמרות מעין תזזית, פוערות פיות בפטפטנות תפלה, מכמירת לב, נאלמת תחת העכירות והריחוק. דמויות שמוטות ומאורכות איברים, או שאולי רק בתוך ראשי תווי הפנים שלהן ממשיכים לנזול ולהתעוות, מתבוננות בי בתוכחה וייסורים או מחייכות חיוך פושר. פרצופים שמגלמים אדישות לרוח הזמן, שנרכשו בזיכרון בהיסח הדעת או אולי נחלמו בראש הקודח בזמן מחלת ילדות, עד שהתקבעו בציור.
- כשהסתובבתי בין העבודות, בין המוטיבים הממשיכים להשתחזר, רציתי למצוא פרט או דימוי שלא מופיע שוב. אני זוכרת רק הופעה חד פעמית של נוצה מזדקרת. בסיס הנוצה היה הנייר הצח, הבלתי מטופל, כשעבודת מכחול יבשושית מזהמת וממרטטת אותה בקצוות. נוצה שהתנתקה ונפרעה מגוף הציפור, ואז הסתחררה בתנועת העשן אל אפלוליות החלימה והדמיון, הסתאבה ואיבדה את זכאותה לתיאורים נוצתיים. רק מורמת מהקרקע ומיד נשמטת חזרה בתגובה לנזיפה של הגננת, שאומרת לך בשאט נפש, לכי לשטוף ידיים.
- הרושם המצטבר בשוטטות המעגלית בחלל מעלה את התהייה מה פה בעצם נוטה להישכח. כמה עבודות בתערוכה באמת משרטטות רשמים אינטימיים של זוטות. הזמניות נוכחת גם בקפריזיות של מה שקובע את הטון, עשן, ערפל, פיח, רוח, הבל, אור, אווירה ואקלים, אלמנטים שנחווים במבט ובנשימה, בתנועתם על פני הגוף. יש בהם חמקמקות בלתי ניתנת לאחיזה ביד הנשלחת ומגששת, והיד המציירת מקנה לה בכל זאת אחיזה במצע. אבל הדרמה הזאת בלתי נשכחת, סוערת, סדרתית. חוויה פנטסטית ומיתית של אבדון. מתענגת על הבחירה של אבי, כפי שהוא סיפר לנו, לגשת למה שלא כדאי שאמן יעשה, ואני חשבתי שהוא מתכוון למבט מצועף וחולמני שמופנה אחורה, אל רגע שכבר חלף בתולדות האמנות. להתמסרות ללא בושה לעולם דימויים רווי בסימבוליזם אידיוסינקרטי, שמגביר את האינטנסיביות הרגשית של האימה והכמיהה דרך החושך המסתבך באור. ליופיו הסוחף של החורבן הנמזג בהתגלות.זה יופי שטעון במתח קדום ונצחי שהאנושות נידונה להתנסות בו שוב ושוב. הוא מפתה, מעגלי, ארכיטיפי, כמעט הרמטי בהזנה העצמית שלו. ניכר שהציור ממעט אם בכלל להיעזר ברפרנסים חיצוניים. הווריאציות המרובות של הנוף נפרטות לרכיבים חוזרים שמקודדים בתנועת היד ומצוירים בחופשיות וברציפות. דימויים שבים ומשתחזרים מתוך האפלה בעיקשות שמאשררת את שרידותם, ובו בזמן מיישנת ושוחקת אותם. במובן הזה התערוכה מגלמת דווקא את מרחב הפעולה של הזיכרון. הספציפיות מצויה בנטיית היד המציירת, כפי שהיא מבינה אפים, זרדים ואבנים, בכפות הידיים הגרומות ובעיצוב תווי הפנים, שנעשה תמיד תחת דוק כמעט קומי של עוגמת נפש. הנוף המשובץ איברי חישה מצטבר למרחב נפשי מסועף, כאילו הזיכרון עצמו הוא ישות מיתית יצרית, מרובת סערות ופתחים. חרון האף שלה משתחרר ממש מילולית, מתוך נחיריים אנושיים בשמיים.לעתים, בייחוד בסדרות הקטנות והפרגמנטריות יותר, שלא מחויבות לתנאים מחמירים של פורמט ופרופורציות, משתחלות פנימה איכויות מטרידות ובלתי פתורות. סמוך לכניסה לחלל יש חריגה שלא תחזור מסקאלת הצבעים, כף יד עבה בגוון אדמדם מבריק מונחת על זרוע אחרת, צנומה וחשופה. הבנייה הנפחית של היד העליונה מעוררת רושם מגושם של תחושתיות מוגבלת, כאילו היא מצופה כפפה. גם הזרוע הוורדרדה והרזה שנשלחת תחתיה לא עשויה עד הסוף, חסרות לה ציפורניים בקצות האצבעות. האינטימיות המעוקרת הזאת, מפגש נחצץ בין שתי כפות ידיים, היא הדבר האחרון שלופת את העין בדרך החוצה. הליטוף ללא מגע ישיר, הכפפה המעובה. בפעם הבאה שנחזור למוזיאון יכסו כפפות דומות, כפפות לטקס בכתום עז, את הידיים שיסירו את העבודות מהקירות, ידיו של התליין של המוזיאון.
- או לפחות נדמה לי שהוא היה התליין. מועד פירוק התערוכה נקבע לראשון בבוקר, ומסיבות עלומות אנחנו בוחרות להיטלטל ברכב פרטי מירושלים. המוזיאון סגור לכניסת מבקרים. טל ברויטמן, אוצר המשנה של התערוכה, מתווך בינינו ובין הסיטואציה ומציג בפנינו את צוות הפירוק. השמות והתפקידים לא נקלטים במדויק בתוך החיפזון של האיחור הגבולי, התודה המתנשפת על כך שחיכו לנו, התשובה החותכת שלא חיכו לנו, נרשם בעיקר הצירוף הסוגסטיבי הזה, "התליין של המוזיאון".הצוות ניגש ללא גינונים לפרק את התערוכה. אובייקט ארוך מאוד, שולחן עץ מסיבי על גלגלים, מגולגל לתוך החלל כדי לשאת את העבודות. נלווה לו מעמד תאורה שמפיץ אור לבן, עז ומסנוור, כמו בחדר ניתוח. הממשק הענייני של הצוות עם העבודות מעלה על הדעת טיפול בגוף חולה או מת, במיקוד פנימי וללא דרמה. העבודות מושכבות על המשטח ונחצצות בנייר משי שקפקף ועדין. שחר מסתערת על ההתרחשות כמו צלמת מלחמה, מסתנכרנת עם המהירות הממוקדת של אנשי הפירוק. נועה מנסה לפתח איתם שיחה. אני נטועה בגולמנות בתוך סחף שיטתי ויעיל של אנשים וחפצים, שמתפזרים ומתכנסים יחד עם הציורים, מהתלייה המאווררת על הקיר לערימות החסכוניות על השולחן.האובייקט הזה כמעט כולו אסוציאציות קליניות, אבל בתנועה החלקה והכבדה שלו הוא מזכיר לי ספינה גדולה ומלנכולית. אני הופכת בדימוי בראשי ומוצאת את גלגולו אצל פרננדו פסואה, נזכרת בו מתאר את בדידותם של בני האדם שחולפים בעולם כתנועת ספינות בלילה. כשאבי העתיק את חייו לפורטוגל, ארצו של פסואה, הוא העמיק בקריאה של "ספר האי-נחת", יצירת הפרוזה היומנית של המשורר. הקריאה ליוותה אותו, כך סיפר בשיחתנו, כשהחל לצייר את גופי העבודות שהגיעו בסופו של דבר לתערוכה הזאת. הוא לקח את אגד הפרגמנטים הכבד שמרכיב את הספר וקרא אותו מתחילתו ועד סופו, מתגבר על הדחף לדפדף באקראי בין הרהורי הנפש, קטעי הפרוזה והאפוריזמים המטאפיזיים. על רקע פירוק התערוכה המתקרב הוא הציע את המחשבה שמה שבישר את ההתחלה יוכל ללוות את הסוף. אמר שהנביעה היא המקום שהדברים חוזרים אליו בחזרה. אני רואה לראשונה איך האקוורל משמר בכל זאת משהו מהדומיננטיות של המים ככוח טבע בארצו החדשה של האמן, גם אחרי שמיתן את שפעתם ותנועתם ודילל בהם שכבות שכבות של מדיום ופיגמנט, עד שהתחזו לאדמה ופיח. פורטוגל שבה להתגלם בדימויים ימיים בתוך היובש של הפירוק הפרוצדורלי. ספינה נעה על פני המרחב ושבה לנביעתה.
מאוחר יותר אני אמצא את הציטוט הנכון, ודווקא לא בקובץ המדובר: "מה אנחנו? ספינות העוברות זו על-פני זו בלילה, כל אחת חיי הקווים של האשקפים המוארים וכל אחת יודעת על זולתה רק שיש חיים בתוכה ותו לא." אבל בינתיים אנחנו תקועות בדרכה. מבקשים מאיתנו לזוז ולתת לה לעבור.
כשהגוף מתקשה להסתגל לקצב של תנועה חיצונית הוא יכול לנסות להקדים אותה או לברוח. אני מתנתקת מחברותיי המתעדות את הפירוק ומרחיקה אל החדר הפנימי ביותר בחלל, האחרון להתרוקן. השוטטות הסופית בתוכו מעציבה ומשונה, מעלה הרהורים סנטימנטליים על פרידה וסיום, נגועה בחמלה הזויה על הציורים שנשארו. הם מוליכים אותי אל עבודת המפתח, ציור של המעשן הגדול הבוקע מתוך החשכה, ואני יודעת שהוא גם אביו של הצייר. הסיבוב האחרון פורם את ההקשרים ומרפה את המחויבות לתובנות חדשות. אני מתבוננת בציור מתוך פער של התנסות חסרה, הגרעין הרגשי שלו זר לי, איזה רישום של אהבת אב בנפש. אבל הארעיות של המפגש מייצרת מבט שמחזיק את המרחק והזרות, ובמקביל חושף פתאום משהו מאיכות הדיוקן, מין כיוונון אחר של העין והיד.
האקט הזה באמת קצת עצוב, מהול בתחושת הקלה, טכני ודי בודד. במהרה מגיעה העגלה השולחנית וגם העבודות האלה נערמות עליה ומחופות בנייר משי. נקודות תאורה חמימות ועמומות נותרות במקומות שהיו בהם ציורים. אנחנו צופות בצוות הפירוק חולף על פני הקירות המונומנטליים, יוצא מהחדר ונעלם עם העבודות באור הירקרק של המסדרון. מאוחר יותר, בחדר האחסון של המוזיאון, הן ייבדקו בתשומת לב על ידי האחראית על שימור עבודות, והיא תראה לנו איפה הנייר הוכרע תחת לחץ חיצוני, אילו תמורות יצרו בו פגמים קטנים, עיוותו או הכתימו אותו. היא צריכה לתארך ולרשום הכל לפני שהעבודות נארזות ונשלחות מעבר לים, בחזרה לסטודיו. אנחנו מתבוננות כמה זמן בעבודתה השקטה ואז הולכות הביתה. - נספח: אבי סבח מדבר על פירוק תערוכות
תערוכות הן יצור מאוד זמני, עם תפוגה אכזרית. סביב חוויית הפירוק אתה די מטולטל בין שני אלמנטים שקיימים בתחום הזה, תהילה ומבוכה. זה רגע מאוד כבד של עייפות ולאות מכל הדבר הזה. כמעט רגע שמתביישים בו. אבל זה כמו עם מפחי נפש, ככל שאתה חווה אותם יותר אתה לומד להכיר אותם וכבר יודע איך להתמודד עם המצב. אחרי שכבר נפלת אתה מכיר את הגוונים ואת העומק ומידת החדות של הסלעים. העור מתעבה, אבל גם הופך להיות עדין יותר, רגיש יותר לעולם, לפחות במקרה שלי. אבל זאת גם חוויה של הארה, הפרידה, העולם נפתח בפניך עם אפשרויות חדשות, השולחן מתנקה. אתם עתידים להיפגש שוב, הדבר הזה שאתה מחפש ואתה.בתור הורה, כל חיבוק שלך עם הילד הוא חיבוק של פרידה. זה ככה גם אצל זוגות, אולי אתן עדיין לא בגיל לזה, שאומרים, אני רוצה למות לפניה, היא רוצה למות לפניי. יש לי חבר שמגדל צב. שאלתי אותו, למה צב? חשוב לו שחיית המחמד שלו תישאר אחריו. אנשים שלא רוצים להיפרד, כדאי שיגדלו צב.
ההכנה לפרידה היא הפרידה עצמה. וכל אחד נפרד בדרכו, יש אנשים שיורים אחד לשני בראש והולכים.תערוכה היא באמת רגע חסר שליטה. החוויה שיש עוד מרחב בעולם שהוא אתה, יכול להיות שמישהו מתאהב בך עכשיו ואתה בכלל לא יודע מיהו. מה שניסית לעשות הוא בדמותך אבל אתה איבדת שליטה, התערוכה יצאה מהסטודיו. היא בטוח מפסיקה להיות שלך, את זה אני יודע בוודאות על המצב הזה. זה כפיל מאוד מדויק שלך משתכר באיזה בר ומראה את התחת לכולם אבל אין לך שליטה עליו. באיזשהו אופן אתה רוצה שהוא ייגמר, שהוא ימות, שהוא יפסיק כבר לעשות פדיחות.רגע הפירוק הוא רגע שבו אתה חוזר להיות אחד. לשבת באירופה ולצייר אקוורלים של שקיעה על נייר זה מעשה התאבדות, זה גם קשור לקיפול של התערוכה המסוימת הזאת באיזשהו אופן. הנביעה היא הנקודה שאליה הדברים חוזרים בחזרה. זה נכנס ויוצא מאותה הדלת.
_
עומר פרי (נ. 2000) חיה ופועלת בירושלים. בוגרת המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (2024). יוצרת ברישום כמדיום עיקרי, ויוצאת ממנו לפעולות פרפורמטיביות והצבות בחלל.