תערוכת היחיד של רועי כהן "אוהב אותך, אבל מציאותי" ממשיכה את עיסוקו בזהויות ובמורכבות התרבותית הקיימת בחברה הישראלית. תחת ההגדרה "ישראלי" שוכנות תתי הגדרות, זהויות וקהילות: יהודי, ערבי, מזרחי, אשכנזי, ערבי ישראלי ועוד. בעבודותיו מתבונן כהן בסדר החברתי הקיים דרך קטגוריות מוכרות אלה, המזמנות הרחבות והסתעפויות, בוחן את האלמנטים והכוחות המייצרים תחושת שייכות קהילתית ומבקש לנסות לשרטט את המאפיינים של לכידות קבוצתית. שמה של התערוכה מרמז לגישה המרירה־מתוקה שנוקט כהן ביחס לשיח על זהות והגירה לאור נרטיב לאומי רווי אלימות. עבודותיו השבריריות נעות על הציר שבין חלום למציאות ובין האוטופי לקיים, ומתאפיינות בקריצה הומוריסטית ופעולה משחקית לצד נגיעה באלימות וכאב. רועי כהן, נ' 1982, יליד חוף השנהב, אמן ישראלי רב תחומי, בוגר תכנית לתואר השני לאמנויות בצלאל (2019) ובעל תואר ראשון מהאקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה (2011), כהן עובד סביב נושאים העוסקים במקום וזהות, ויוצר מיצבים באמצעות וידאו, סאונד, פיסול וצילום.
התערוכה מורכבת מעבודות וידאו וחפצים מטופלים שבהם שולבו תנועה וקול. שמה של התערוכה מרמז לגישה המרירה־מתוקה שנוקט כהן ביחס לשיח על זהות והגירה לאור נרטיב לאומי רווי אלימות. עבודותיו השבריריות נעות על הציר שבין חלום למציאות ובין האוטופי לקיים, ומתאפיינות בקריצה הומוריסטית ופעולה משחקית לצד נגיעה באלימות וכאב.
בכניסה לגלריה מקבלת את פני המבקרים העבודה אל־אקצא, כותל, המתייחסת באופן ישיר למקום שבו היא מוצגת, לעיר הכה מורכבת – ירושלים, מקום שבו מתנגשות דתות וזהויות באופן יומיומי. זהו שלט מואר ועליו מופיעות באנגלית המילים "אל־אקצא, כותל" כשהן יוצרות צורת צלב. המעבר לשפה האנגלית מתכתב עם שלטי פרסומת ומסחר אופייניים במרחב הציבורי, כשהוא מייצר הזרה ומנטרל (כביכול) זהות וזיהוי. העבודה מתעכבת על הקשר שבין פנים וחוץ ובכך הופכת למעין שער כניסה למרחב מוכר אך מדומיין.
בעבודת הווידאו זהבה וברוס מפגיש כהן בין שתי קהילות ועולמות מנוגדים – גברי ונשי, תרבות "גבוהה" ותרבות פופולרית – מתוך החיבור בין שני אמנים ושני מופעים: הראשון הוא אירוע חזותי, תיעוד פתיחת תערוכתו של האמן האמריקאי ברוס נאומן Elusive Signs במוזיאון MOCA במיאמי, בשנת 2006, ואילו השני הוא מופע קולי, השיר "טלפון האהבה" (מילים דני שושן) בביצועה של זהבה בן. מקצב הבהובן של עבודות הניאון של נאומן תואם במדויק את שיר האהבה של בן. יחד הם יוצרים מופע אורקולי לא צפוי, רווי מיניות והומור, המציב הפגנה עוצמתית של רגש ותשוקה אל מול איפוק וריסון. העבודה מעמידה את ה"מועדון הסגור" שבו פועל נאומן ואת המרחב שבו פועלת בן, שתי קהילות שונות ומובחנות, זו לצד זו. כהן אינו מאחד את הקבוצות הללו אלא מבקש להפר את שלמותן ולשבש את חוויית ההזדהות עמן.
את חלל הגלריה מאכלסים מספר אובייקטים בתנועה ההופכים למופעי ראווה עדינים: ערמת ספלי תה מעוטרים ונרגילה מבעבעת הנעים בחזרתיות מדיטטיבית. שתי העבודות קשורות לטקסי אירוח ביתיים או התכנסות חברתית תוך הדגשת המחוות הגוף שכרוכות בהם. מחוות ספק מכניות-ספק אנושיות אלה רוחשות בתערוכה ככוחות סמויים המעמידים בגלריה נוכחות רפאים, אנושית ופיזית.
העבודות המוצגות יוצרות סביבה חמקמקה המהדהדת את הסיפור המקומי תוך שהיא מתרחקת ממנו. הן נולדו מתוך הרצון לבדוק מאפיינים ספציפיים, אישיים ורגשיים של קהילות וקבוצות, אך עם זאת אינן מצייתות לחלוקות השגורות של ייצוגיהן המוכרים.
