התערוכה "אריה וחתולה" עסקה בשתי בריות ממשפחת החתולים, שני טיפוסים ירושלמיים, שני מצבי קיום. שני קצוות חתוליים שביניהם מתוחה ירושלים . עירייה וחצר עזובה; סמל לאומי, היסטורי ותנכ"י לעומת דיירת רחוב בת בלי בית; מלך יחיד, סמל של הוד והדר או חבורות שמתאספות סמוך לפחי הזבל בכיכר החתולות.
שני קצוות חתוליים שביניהם מתוחה ירושלים. שני מצבי קיום.
האחד בן למשפחת המלוכה, רשמי, ייצוגי, מסמל הוד ועוצמה. השנייה - דיירת רחוב עכשווית, בת בלי בית, נטולת ייחוס ומעמד, שותפה לתגרות רחוב ולמאבק הישרדות יומיומי. האריה משמש כסמל העיר והעיריה, ומזוהה עם התודעה ההיסטורית והתנכ"ית של העיר. העתקים רבים ומגוונים שלו שוכנים בכל רחבי העיר: על גבי בניינים, ניירות רשמיים, ארונות קודש וספרי תורה, פסלים ומזכרות תיירים, אך ניתן למצוא אותו גם על ספסלים, פחי אשפה ומכסי ביוב.
האריה בירושלים מתואר תמיד כזכר. הוא נפוץ כדימוי חזותי, לרוב בדו ממד ולעתים כפסלים, אך כמעט ולא ניתן לפגוש בו כיצור חי, להתיידד או לפחד, לגעת בפרווה שלו או להאכיל אותו.
החתולה- תושבת מקומית, צבעונית, חצופה, ולעתים גם תוקפנית. מסתובבת לבד או בחבורות בקרבת פחי הזבל, בין שבילי האוניברסיטה העברית או בכיכר החתולות.
החתולה היא חיית הבר היחידה ששורדת את המרחב העירוני ומצליחה להתרבות בו, ובירושלים משום מה היא תמיד נקראת בלשון נקבה. החתולה מתקיימת בצללים, רואה היטב דווקא בחושך, מסתתרת מתחת למכוניות ובחצרות פנימיות אך גם משתזפת עצלה בשמש על גדרות וספסלים. החתולה שייכת לממד הקיום היומיומי, הממשי, המלוכלך והבזוי של העיר הענייה בארץ.
התערוכה בוחנת את ההופעה החזותית שלהם בירושלים ובמציאות הישראלית בכלל כסמלים תרבותיים, פוליטיים, אורבניים ומגדריים לצד התבוננות בשניהם כמייצגים מצבי קיום שמאפשרים מבע אחר וחייתי של הזהות האישית. היכן ואיך מסומנות הטריטוריות של אריות וחתולות, ואיך אנחנו כאנשים משתתפים ומשתקפים בעיר של חתולים?
מורן קליגר עוסקת בעבודותיה במיתוסים ואגדות, וביחסים שבין הטבע, האדם והחיה. בציור שבתערוכה מתוארת אשה-חיה שנושאת חתלתול בפיה, הדם המטפטף ממנו, האם הוא טרף עבורה או שזהו אקט אימהי של הצלה? היצירה מערערת את ההבניות המגדריות המקובלות ומציפה שאלות על רגשות אימהיים, ועל אינסטינקטים חייתים.
במיצב הקרמיקה "מושב החורף" נבחרי הציבור שרועים בתנוחות מגוונות על הספסל בגלריה, לא רחוק מהכנסת. במבט הומוריסטי מנסה סובר לרנר לאבחן ולאפיין איזה מן חתול, חתולה או אריה מתאים לגלם כל אחד ואחת מהם. אך מעבר למראית העין הקלילה והמצחיקה, מסתתרת ביקורת פוליטית פסימית.
במיצב "חתולת חולות" רינת גולדברגר טמונות עצמות שונות בשולחן חול, אפשר לשחק בהן ולבנות מהן יצורים חתוליים שונים. הפעולה מזכירה חפירה אריכאולוגית המתקשרת לחשיפה של הממד ההיסטורי והלאומי, כלומר לשכבת האריות של ירושלים. אך הפעולה הטריוויאלית של משחק בחול על כל הקשריו, מקרבת את היצירה לשכבת היומיום בירושלים.
במיצב נוסף מביטים שלושה חתולי ספינקס, גזע שנוצר בידי אדם, בדריכות זה בזה. האלגנטיות, הניקיון והאימה שהם משדרים מרמזים על ההיבט הפטישיסטי שנקשר לעיתים קרובות בתרבות הפופולרית לחתולים.
החתולות והחתולים של רות טל חולקים איתה את הסטודיו ואת הבית ואף הופכים למושא עבודותיה גם כשהיא מתרחקת מהם לסדנת ההדפס, טכניקה מסורתית שמתקיימת במקביל לסרטוני חתלתולים ברשתות החברתיות. כל אחד מהחתולים בעבודותיה מהווה מעין ייצוג חייתי של מצבי הנפש האנושית, וכמו בני האדם ניכר כי הם בעלי מגדר ואופי שונים וכי היחסים ביניהם מלאי עניין ומתח.
החתולים החוזרים בציוריו של פריד אבו שקרה מתוארים במצבים שונים של לוחמה, הישרדות ומנוחה, לעיתים עזי מבע, לעיתים כקרבן, ולעיתים כסמל כמעט סכמטי ובשילוב אורנמנט מזרחי. ההקשר של התערוכה מציב את החתול, המייצג את זהות האמן הפלסטיני אזרח ישראל, כאלטרנטיבה לאתוס הציוני-ישראלי המגולם באריה.
דוב אברמסון מתבונן בחתולי ירושלים כאובייקט אסתטי ומקומי ויוצר פסל בן תשעה חלקים שווים, כל אחד מהם עונה להגדרה ההלכתית של "קב". תשע הוא כידוע מספר סימבולי שמתייחס ליכולת ההישרדות של חתולים, ונדמה כי אולי גם של העיר עצמה. השעטנז בין הגדרה הלכתית לפרווה חתולית, ובין ניקיון עיצובי לחתולי רחוב, משקפות את הדינמיקה המורכבת בין קודש לחול ובין גבוה לנמוך בירושלים.
רויטל פאלקה יוצרת ציורי-תבליט בפלסטלינה ודבקים. בסדרת העבודות חוזרת דמות האריה שמופיע בסמל העיר ירושלים ועל גבי תשמישי קדושה שונים, ורומז על המציאות הפוליטית והחברתית המתוחה שבעיר. מסמל של מלוכה הפך האריה למייצג איום וחוסר נוחות שחוותה האמנית כאישה חילונית בירושלים בעשור השנים בהן חיה ויצרה אמנות בעיר.
במסכת סנהדרין בתלמוד מתואר רגע ביטול יצר העבודה זרה בו הופיע היצר בדמות של אריה אש צעיר שיצא מקודש הקודשים "נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים". רחל רדשקביץ' מפנה את המבט אל אותו אריה מלא תשוקה ששכן בירושלים הקדומה ומבקשת להנכיח אותו, ולו באופן וירטואלי, מתוך תקווה למצוא ממשות שלו בהווה.
שחר סריג חוזר בעבודותיו למיתוסים עתיקים מהמזרח התיכון הקדום בהם מתוארים מפגשים שונים בין אריות, בני אדם ויצורי כלאיים שונים. בטכניקה עכשווית של ציור דיגיטלי הוא חושף את נוכחותו של המטען התרבותי וההיסטורי של החיה הסמלית שבאופן מפתיע ממשיך להתקיים גם בהעדר חיות פרא ממשיות במרחב שסביבנו. את ההיברידיות המיתולוגית יוצר סריג בין החיה למכונה, ובין החיה לנוף האורבני ובכך מאפשר את העתקת השדה הסמלי והעתיק אל המרחב הטכנולוגי והביתי.
מיצב הפיסול-איור של רועי מרגליות מתאר סביבה עירונית גנרית. בניינים שהם קודים לעזובה והזנחה, שוליים שמהווים ממלכה של חתולי רחוב, ועליהם מופיעות דווקא מילים של אהבה וקרבה, רמזי שמיים, אור וחיוכים. סביבה שמקרינה את הנטייה האנושית והחתולית לאיים ולהרחיק ובמקביל לבקש ליטוף וחום.
הסרט "חתול שחור" משלב ראיון מוקלט עם משה אמויאל, אחד מפעילי "הפנתרים השחורים", עם תרגום חזותי של הראיון בעיבוד אנימציה. הסרט מבוסס על צילומים היסטוריים מארכיונים שונים, לצד צילומי משפחה פרטיים של תושבי מוסררה הוותיקים, ומאפשר הצצה נוגעת ללב להיסטוריה הפרטית שהולידה את תנועת "הפנתרים השחורים". פרק מרתק ומורכב בהיסטוריה של ירושלים החדשה שמזכיר כי גם פנתר התחיל כחתלתול קטן.
רעיון וניהול אמנותי: אבי סבג, הפקה: אבי דבאח, אנימציה: ליאב צברי. באדיבות אוסף מוסררה.
