בומרנג בדרכי הנשימה אוצרת: שירה פרידמן

גיבורי התרבות שזימן עבאדי אל ההווה הישראלי הם עדים מיומנים. הרקע הלבן כמו מקבע אותם במקומם, ואינו מאפשר להם להסיט את מבטם – ממש כמו מלאך ההיסטוריה שעליו כתב בנימין זמן קצר לפני מותו הטרגי.

מלאך זה מופיע בציור "אנגלוס נובוס" של הצייר פול קלה משנת 1920, ובנימין מפרש את דמותו בהקשר של ההתבוננות בהיסטוריה על מוראותיה, ובזיקה לשאלות על תכלית הקיום האנושי.
גם ההוגים המצוירים עסקו בכך, ובחנו את שבריריותם של מוסדות אנושיים ואת הזיכרון הקולקטיבי.
הם התעמקו בתוצאות התהומיות של השואה ובתהפוכות המאה ה-20, וכתביהם מאירים את הציווי האתי לעסוק בהשלכות של העבר ולהתעמת איתן.

דמותה של גדות לעומת זאת, מציעה מעין חלופה לחוויית הקץ והאסון – אך למרות הפנטזיה על אפשרות להיחלץ מן הגורל הטרגי ולהביא מזור, גם פניה שלה, פני ונדר-וומן, חרוכות, מפוחמות וצרובות.

הכנסתן של לוי וגדות מרחיבה את השדה התרבותי ומשלבת בו הן שאיפות בינלאומיות והן קיפוח על רקע עדתי ומגדרי: לוי, שהייתה בת ערובה בפיגוע במלון סבוי, הפגינה קור רוח וגבורה של ממש, אך החברה הישראלית לא השיבה לה כגמולה ודחקה אותה לשוליה.

העבודות מצוירות וצרובות על לוחות OSB, ומתאפיינות ברקע בהיר ובקו אדום שכמו מתמשך ומחבר ביניהן.
קו אדום זה הנמתח בין הציורים הוא אולי עוד תזכורת לאירועים הפוליטיים שהתרחשו בישראל בשנת 2023, והתוו קו גבול שמסוכן לחצות.

שם התערוכה – "בומרנג בדרכי הנשימה" – מגיע משורת הפתיחה בשירו של פאול צלאן שזו גם כותרתו.
עבאדי וגיבוריו המצוירים עוסקים בקטסטרופה ומחשבתם אינה שוקטת. כמו הבומרנג, הקטסטרופה אורבת וחוזרת להכאיב. "לעצור לפעימת־לב / אחת לאלף שנים", נכתב בהמשך השיר.
התערוכה אם כן, היא פעימת לב של הגיבורים ושל הנופים המחרישים.

התערוכה אמורה הייתה להיפתח בסתיו 2023, אך בעקבות האירועים הנוראים של 7 באוקטובר היא נפתחת רק כעת, על ספו של האביב.
דבריו של בנימין על מלאך ההיסטוריה של קלה נראים לפיכך אקטואליים מאי-פעם: המלאך מפנה את פניו אל העבר ורואה את גלי החורבות רודפים זה את זה ומתגבבים לרגליו.
ואכן, האסונות ממשיכים להיערם.

לאחר 7 באוקטובר יצר עבאדי ציור חדש, "בסקרוויל".
ציור זה נבדל מן העבודות האחרות שבתערוכה בין היתר בפלטת הצבעים המפתיעה שלו, המנוגדת למונוכרומטיות המאפיינת את שאר העבודות.
הקו האדום מתחלף בו בשני קווים שחורים, מעין מסגור של מודעת אבל.
הכלב שסביבו משיכות מכחול עזות מייצג כמדומה את הכאוס ואת מחדלי ה-7 באוקטובר.
עם זאת, מקורו ברומן "כלבם של בני בסקרוויל" של ארתור קונאן דויל נושא דווקא פוטנציאל של תקווה לשבירת מיתוסים ישנים ויציאה לדרך חדשה, הנחוצה כל כך בימים אלה.