ירח לבן קפה שחור אוצרת: אביטל נאור וכסלר

אמניות: יהודית ברמץ ואלינורה שוורץ
5.2-31.5.2020

תערוכה ירח לבן קפה שחור מתפקדת כשתי תערוכות יחיד שיש בניהן נקודות השקה. יהודית ברמץ ואלינורה שוורץ הן יוצרות שונות במבען האמנותי, בהשקפותיהן ובחיפוש שלהן, אך העבודות של שתיהן נוצרות כשהלילה יורד, בזמן השקט שבו זכרונות אישיים או כאלה שהורישו להן קרובות משפחה מדורות קודמים, צפים ועולים אל התודעה. הזמן החשוך, שחור כקפה, הוא זמנם של אגדות וסיפורים לפני השינה, הרהורים וחלומות, וזמנם של תשומת הלב לגוף, תשוקותיו, זכרונותיו וכאביו. ברגעי השקט הליליים, בהם העולם נדמה ריק והאדם חש בודד אך גם מחובר אל מציאות קוסמית, מתגלה לעיתים אור הירח המסמל תקווה בהירה לאחוז בה.

ירח לבן
יהודית ברמץ מתייחסת לארבעה סיפורי ילדות, כל אחד מהם מסמל עבורה תקופה ושלב בחיים.
בכל הסיפורים הללו, במקביל למציאות תמימה, יש צל שאורב ומאיים ודמות סמלית: ירח, איש זקן וסירה, שתפקידה להאיר ולהרחיק את הפחד. יש בסיפורים הצצה ליחסים עם מבוגרים שונים, ובמיוחד עם אב ואם, והם נושאים משהו מכובד משקלם של זכרונות משפחתיים כואבים שעברו בין הדורות עד שמצאו את קולם ומקומם באמנות של ברמץ.
ארבעת הסיפורים מסמלים את המעבר מילדה, לנערה ולאישה. בחלקם מופיע פגם בסיפור המקורי המתגלה רק מנקודת המבט הבוגרת, אך כולם הופכים בחכמה ובעדינות גם לסיפור המספר את ההווה המורכב. ההיבט התהליכי והתרפויטי נוכח בעבודות ומוביל את הצופה בהדרגה לגילויים חדשים.
GoodnIght Moon הוא סיפור לפעוטות בו נפרדים בהדרגה בברכת "לילה טוב" מהחפצים השונים שבחדר, בית בובות, מסרק, מנורה, כסא נדנדה, שעון, בלון אדום, אח בוערת ועוד. ברמץ יוצרת מיצב שמתחקה אחר החדר מהסיפור, ומאפיינים אותו ניגודים בין זיכרון לשכחה, בין חיים ומוות, בין חושך לאור ובין הבטחה לאכזבה.
המיצב שמתייחס לספר המאויר, בנוי כמעין רישום בתלת מימד, בפרספקטיבה אלכסונית ואקצרה ציורית שמותאמת גם לנקודת המבט של המציצים פנימה מחלונות הרחוב וגם לאלה המביטים בו מתוך הגלריה.
בתוך החדר מוצבים אובייקטים שמתייחסים לחלק מהחפצים שבסיפור המקורי. החפצים עשויים אבק בית ופסולת טקסטיל ממייבש הכביסה. חומרים נפסדים, ביתיים, מעט דוחים, שחושפים בעצם חומריותם את העמלנות והסיזיפיות שבניהול בית ובתהליך אמנותי, את שטף החיים מול הזמן החולף.
האובייקטים משמרים משהו מחווית הפליאה וההיקסמות הילדית: האור בוקע מבית הבובות, השעון מתקתק, עבודת הוידאו מתנגנת, והכסא מזמין לשבת ולהתנדנד בנחת. אך לצד ההבטחה שבאלה, החומר האפרורי והעמום שממנו יצרה את האובייקטים מעורר אי נוחות.
על הקיר תלויה תמונה, ובה ירח נטול זוהר ושלושה כסאות ריקים. שלושת הדובונים שישבו עליהם בסיפור המקורי נעדרים מהחדר, והכסאות הריקים משדרים תחושת עיזבון, כך שנדמה שמדובר ברוח רפאים של חדר שרק בחלקים קטנים ממנו עוד פועמת חיות.
באח מוצגת עבודת הוידאו "בעירה" שמתעדת את האמנית ואמה היוצאות יחד לטבע, כפי שהיו יוצאות בעבר לצייר יחד, אך הפעם הן יוצאות לשרוף ציורים ורישומים של ברמץ מימי לימודיה במכון פראט בניו יורק. העבודות נקרעות ואז עולות באש אט אט, הדימויים נהרסים, משחירים ונותר מהם רק פחם.
בין הקנבס הלבן והמתוח ממנו עשויים קירות החדר, לבין הציורים שעולים באש ללא הסבר מדוע, מסמנת האמנית מסלול מעגלי בין יצירה לאיקונוקלזם, בין בחירה מלאת אמונה בכוחה של יצירה אמנותית לבין הרצון למחוק את העבר על האמנות שהתקיימה בו עד כי יהפוך לפחם.
אך זה אינו סוף הסיפור שהרי הפחם הוא חומר שניתן לצייר בו רישומים חדשים, וליצור ממנו מיצבים חדשים.
חנהל'ה ושמלת השבת, הוא אמנם סיפור ילדים ישראלי ידוע, אך ברמץ התוודעה אליו כאישה בוגרת שעוסקת בתרפיה באמנות ובטיפול תהליכי בפוסט טראומה. "השמלה" - על רצפת הגלריה מונח שק מלא פחם, מצופה בשכבות של מלמלות, תחרות, בדי שיפון רכים, פרחים, פייטים ופנינים, כולם בלבן וכסף. זוהי הכלאה מפתיעה בין שק העשוי שתי וערב של סיבי פלסטיק פשוטים שבדרך כלל מצוי באתרי בניה- טריטוריה גברית מובהקת, לבין שמלת כלה רכה, מפורקת, ועוטפת. הבדים העדינים מאיימים להתלכלך מהפחם השחור וחושפים נקודת מבט מפוכחת, כזו שאינה רואה בסיפור רק תום וקסם אלא רמז לסכנה האורבת במפגש עם גבר שעלול להכתים אותה. אחרי שהתלכלכה משק הפחמים, יושבת הילדה בודדה ובוכה, הירח הלבן מתגלה ומאיר אליה, מלבין ומזהיר את שמלתה, והיא עוברת תהליך סימבולי של התבגרות, ריפוי וטהרה.
כשהייתה סטודנטית צעירה, ברמץ נהגה לספר סיפור דמיוני בהמשכים לאחייניותיה, הדמות שהובילה את הסיפור היא דמותו של איש זקן בעל זקן ארוך ארוך, זהו ארכיטיפ יונגיאני למורה דרך חכם שמוביל את את האדם לידע קדום.
נגד הרוח- פסל העשוי זכוכית, מראה, גבס ומתכת נוצר בהשראת סיפור אישי של אביה, שכשהיה אדם צעיר שהה בתקופת משבר בכרתים, הוא חווה חזיון כשראה סירה קטנה נלחמת במים הסוערים ומצליחה לשוט, הרגע שסיפר את הסיפור לביתו השפיע עליה והפך לרגע מכונן, עד כי חשה שהפך לסיפור שלה. הפסלון מתיך יחד חומרים שונים ומחזיר אור דמוי-ירח על תקרת הגלריה.
התהליך המתמשך של יצירת הפסלים, וההצבה בחלל, הופכים את האמנית ממאזינה פאסיבית לסיפור למי שבוחרת לספר אותו מחדש תוך שהיא מובילה את עצמה ואת הצופה לפרקים חדשים.

קפה שחור
אלינורה שוורץ חיה חיים כפולים. חייה כאם חרדית במשפחה חסידית בקהילה דוברת יידיש, ובמקביל חייה המוסתרים כאמנית, בוגרת המחלקה לצילום במוסררה ובוגרת האקדמיה למחול. כאמנית היא עוסקת בסוגיות טעונות ואישיות, ובשפה ישירה וחשופה שנולדת מהקשרים שבין מיניות, הסתרה, פגיעוּת ויצריות.
שוורץ יוצרת בארון, ליתר דיוק בחדר הארונות. שם, בין החולצות הלבנות של בעלה לבין ארגזי הפפסי לשבת, היא מצלמת, בחשש מסויים, עבודות וידאו וחוקרת מחוות גופניות שונות.
בתערוכה שוורץ אינה יוצאת מהארון שבביתה אלא מוציאה אותו ופורשת אותו בפנינו בחלל הגלריה בקנה מידה של כמעט 1:1. כמו הופכת אותנו לשותף סודי הנכנס איתה לתא וידויים אינטימי, צר. האמנות נוצרת אמנם בפרטיות ובחושך שבארון אך בתערוכה היא מאירה את המקום, מפנה בו מקום למבט אחר וחדש, אך בכך אולי גם מחללת אותו.
חילול ופגיעה, בין אם במערכות יחסים שונות בין נשים לגברים ואם בין אשה לעצמה, שבים בעבודות השונות שמוצגות בתערוכה. שוורץ מחפשת אחר פתחי אוורור במציאות לופתת, שמורכבת מחוויות שעברה בעצמה ומחוויות שספגה מסיפורי משפחה קשים ששמעה בילדותה.
הקולאז' הוא כלי של חיתוך, קריעה, חשיפה חלקית, הדבקה וחיבור, ככזה הוא מאפשר לשוורץ לגעת במגוון הקשרים, חוויות ואסוסיאציות בלי לחשוף את התמונה המלאה. אך במבט בקולאז'ים של שוורץ, בדימויים המצולמים המכילים שכבות שונות, בשילוב בין סטילס לוידאו, ובחיבורים בין הנשי לגברי ובין הנסתר לגלוי, מתברר כי תחושת ההדבקה והחיבור אינן מרכיבות שלם אחד.

המיצב "תרתי משמע" מכיל מקבץ עבודות וידאו וצילום שבכל אחת מהן מופיע איבר במנח שונה, תלתל מסתלסל על אצבע, כפות רגליים צפות, ראש. הרקע של האמנית שהייתה בעברה רקדנית ושחקנית מוביל אותה לחלץ דימויים מתוך הגוף המסרב למישטור ומביע את מחאתו בד' האמות של החדר הפרטי. הדימויים מאופיינים בנזילות מגדרית שנוכחת כאן גם בשל האמביוולנטיות ביחס לחוויית הקיום הבסיסית כאישה, וגם בשל ההקשר הדתי שמחיל הגבלות על חשיפת גוף אישה.
המיצב כולל גם את צמד עבודות הוידאו שהעניקו לתערוכה את כותרתה, באחת, שוורץ לבושה בחלוק בית טיפוסי, ובשנייה, בחולצת גבר לבנה ומכופתרת. בשתיהן היא אוחזת בידה כוס קפה שחור, משקה שמזוהה עם גבריות, עמל ומזרחיות. היא מביטה בריכוז למצלמה או לצופה, מרימה את כוס הקפה שבידה, ומקרבת אותה לפיה, לוגמת באיטיות מן הקפה אך אינה פוסקת, הקפה השחור מתחיל להישפך בזרזיף דק ועיקש ולהכתים את גופה ובגדיה, ובצופה מתחיל להתעורר צחוק, גועל או תחושת אימה. למרות הרטיבות והלכלוך היא אינה פוסקת מלשתות, כאילו היא כפויה לשתות אותו עד תום. לבסוף היא מורידה את כוס הקפה, שצייר זקן שחור על סנטרה, פיה מלא בבוץ השחור שנשאר תמיד בתחתית הספל. האקט היומיומי והשלו של שתיית קפה הופך למופע מסויט של אילמות ואלימות. הרגע הדק שבין האמנית השותה קפה שחור לבין הרגע בו היא הופכת לדמות שפניה מושחתות, פיה חסום, ונדמה כאילו היא נקברת בחיים, משמש כמטאפורה למתח הקיים בחייה.
לצד המחנק, הכאב, הזעם הכבוש וההתרסה שעולה מן העבודות השונות, מרשה לעצמה שוורץ לחלום מציאות אחרת שמגיחה אל תוך המרחב הכאוב ומוסיפה בו אור, אוויר וצבע, ומתגלה בשתי עבודות וידאו:
באחת. וידאו כמעט מופשט המתאר זהרורי אור שנכנסים מבעד לחלון המסורג. הלך רוח ילדי, מלא פליאה והבטחה, שמוצא אור גם בחדר חשוך, ומהדהד את הירח לבן בעבודות של יהודית ברמץ שניצבות ממול.
ובשנייה, האמנית, מצולמת מגבה, צועדת משוחררת, ללא יעד ברור, באחו ירוק ושקט. הזרימה שבתנועה, העשבייה והמהירות שמזכירות גם מבט של בעל חיים, הצבעוניות החריגה למול גוף העבודות המונוכרומטי, נדמות כפותחות חלון אל מציאות חדשה שנמצאת בהישג יד.

Yehudis Barmatz-Harris alludes to four childhood stories, each one symbolizing a different time period and stage of life for her. In each of these stories, alongside an innocent reality, lurks a threatening shadow and symbolic figure: the moon, an old man, and a boat, whose purpose is to shed light and ward off fear. The stories offer a glimpse into relationships with various adults, especially the mother and father, who carry the weight of painful family memories passed down through the generations until finding their voice and place in Barmatz-Harris’s art. The four stories portray the transition from girl, to young woman, to adult. Some of them appear flawed in the original story, depicted only from the adult’s point of view. However, they all undergo a transformation in wisdom and refinement, and become a story representing the complex present. The perspective of the therapeutic process is present in the artwork, and gradually leads the viewer to new revelations. Goodnight Moon is a tale for toddlers, which focuses on gradually bidding goodnight to the various objects in the bedroom: the dollhouse, comb, lamp, rocking chair, clock, red balloon, the burning fireplace, and more. Barmatz-Harris creates an installation that examines the bedroom in the story, portraying it through contrasts of memory and forgetfulness, life and death, light and darkness, and promise and disappointment. The installation, which refers to the illustrated book, is built as a type of three- dimensional sketch, positioned diagonally with picturesque acuity, adapted to the vantage point of passersby peering in through the windows from the street, as well as those viewing from inside the gallery. Inside the room, objects relating to the items in the original story are arranged in place. The objects are made of household dust and textile waste from the dryer; worthless substances found in the home that are somewhat repulsive, and which through their materiality, reveal the sisyphism in running a home and in the artistic process, the flux of life versus passing time. The objects preserve an aspect of the childlike experience of wonder and enthrallment: the light beams from the dollhouse, the clock ticks, the video plays, and the chair invites you to sit down and rock pleasantly. However, alongside this promise, the dull, grayish material used to create the objects arouses discomfort. There is a picture hanging on the wall, displaying a moon, dull and lacking glow, and three empty chairs. The tree bears that had sat in them in the original story, are missing from the room, and the empty chairs invoke a sense of legacy, conveying the impression of a ghost room with only a small portion of its contents emitting a pulse of life. In the fireplace, the film Burning plays, which documents the artist and her mother spending time in nature together, just as when they used to go out together and draw. However, this time they go out to burn Barmatz-Harris’s paintings and sketches from her student days at the Pratt Institute in New York. The artwork is torn up, and then slowly burned; images are destroyed and charred, until all is left is coal. Between the taut, white canvas used to make up the walls of the room, and the paintings that rise as ash and flames with no explanation why, the artist marks off a circular trail between the artwork and iconoclasm, between the choice of complete faith in the power of the artistic creation and the desire to erase the past on account of the art that existed then, until all is turned to coal. But that’s not the end of the story, since coal is a medium used for drawing or creating new sketches, which can expand into new installations. Although Chanale’s Shabbat Dress is a well-known Israeli children’s story, Barmatz- Harris became acquainted with it as a mature woman practicing art therapy and treating the healing process following trauma. “The dress” – On the gallery floor lies a sack full of coal covered in muslin, lace, strips of soft chiffon, flowers, sequins, and pearls – all white and silver. This is a surprising hybridization of a sack woven with simple plastic fibers, usually found on construction sites -distinctly male territory – and a soft, disintegrating, wrapped-up wedding dress. The delicate fabric threatens to get soiled by the black coal and reveal a sober-minded perspective; one that does not view the story as merely innocence and magic, but with a hint of the danger lurking in an encounter with a man who could stain it. After being tainted by the sack of coal, the girl sits alone and cries; the white moon emerges and shines on her, whitening and brightening her dress, and she undergoes a symbolic process of maturation, healing, and cleansing. As a young student, Barmatz-Harris would tell her nieces an imaginary story in serial form. The leading character was that of an old man with a very long beard, the Jungian archetype of the wise teacher who leads man to ancient knowledge. Against the Wind – a sculpture formed from glass, mirror, plaster, and metal, was inspired by her father’s personal story. As a young man staying in Crete during a time of crisis, he had a vision in which he saw a small boat struggling in stormy waters, yet prevailing and sailing. The minute he recounted the story, its impact on her became a formative moment to the extent that she felt it becoming her story. The figurine fuses various materials, reflecting moon-like light on the gallery ceiling. The ongoing process of creating the sculptures, and installing them in the gallery space, transforms the artist from a passive listener into a story for those who choose to tell it anew, as she leads herself and the viewer towards new chapters