תחנת החלל בגדד | Baghdad Space Station | المحطة الفضائية بغداد

התערוכה תחנת החלל בגדד מציעה מסע חזותי, הנע במרחב שבין זיכרון לבדיה. בגדד – עיר ילדותם של סבו וסבתו של גביש, אשר היגרו לישראל בשנות החמישים – אינה נוכחת בתערוכה כמרחב גאוגרפי או כעדות היסטורית ארכיונית, אלא כמרחב נרטיבי הנבנה מתוך זיכרון מעובד.

במרחבי החלל נפרשת העיר בגדד כמיצב רב־שכבתי הפועל כמכונת זיכרון פואטית הנעה על הציר בין עבר ממשי להווה מדומיין. זוהי העיר כפי שסופרה, נזכרה, נשמרה – לאו דווקא כפי שהייתה. גביש אינו מבקש לשחזר את העיר אותה לא ביקר מעולם, אלא לזקק מתוך הסיפורים השונים שנשמעו בבית ילדותו, נרטיב חדש, נטול נאמנות היסטורית אך טעון תרבותית.

התערוכה בוראת טריטורית ביניים: היא אינה ייצוג של מקום, אלא מהלך קונספטואלי שמנסח מקום כזיכרון מומצא. גביש מפרק את הדימוי למרכיביו – פיקסלים, קווים, צלילים – ובונה מתוכם מרחב סימבולי שבו הדמיון והזיכרון מתפקדים כמנגנון כפול של הבניית זהות. בין האנימציה למציאות הרבודה, בין הקו הידני לדימוי הדיגיטלי, מתקיים רישום מחודש של נרטיב משפחתי – גנאלוגיה מומצאת, מוקומנטרית, לא יציבה. ההריסות הדיגיטליות, השכבות האודיו־ויזואליות, תנועת התרגום שבין מדיומים – כל אלה משרטטים קואורדינטות פואטיות של מקום שלא היה, אך אולי יכול היה להיות.

תחנת החלל בגדד היא נקודת שידור דמיונית מתוך אזור ספר של זהות, מרחב בו גביש משרטט פנטזיה מזרח־תיכונית עתידנית, לולאת זמן, תדר משתנה של זהות חמקמקה, שאינה מתייצבת, אלא מתהווה בכל צפייה מחדש. היא משרטטת נרטיב פרום, הנרקם מתוך הווה קטוע, השואל בימים אלו, על הזיכרון מהבית שהיה בארץ זרה.

–
ארז גביש הוא מעצב גרפי רב־תחומי, מאייר ואנימטור. בין השנים 2018–2024 שימש כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. עבודתו משלבת תחומי עשייה מגוונים, ובהם איור, עיצוב גרפי וטיפוגרפיה, אנימציה, כתיבת קוד, וידאו, פוסט־פרודקשן ואפקטים חזותיים. גביש עוסק בהרחבת גבולות המדיום החזותי תוך בחינה של הקשרים בין טכנולוגיה, נרטיב וזהות. התערוכה הנוכחית, ממשיכה קו מחקרי שהתעצב בתערוכתו הקודמת, תרבות אגודה, באוצרות פרופ' מרב סלמון, העוסק בנרטיבים פרומים, תהליכי סטוריטלינג, ובמתח שבין זיכרון אישי לבדיה, בין ביוגרפיה לבין מסורת חזותית. במחקרו גביש בוחן את המדיום כמרחב רב־שכבתי, הפועל בין דימוי סטטי לאנימציה, בין סאונד למציאות רבודה, תוך עיסוק בפיקסל הריבועי כיחידת יסוד צורנית החוצה גבולות מדיומליים. באמצעות מערכות ייצוג מרובדות אלה, הוא מבקש לאפיין מנגנונים של הבניית זיכרון חזותי ודפוסי פעולה של זהות בתנועה.