קצה הקרחון נדיה עדינה רוז, חיימי פניכל, שולמית עציון

בנוכחות יצירת אמנות לעיתים עולה התחושה כי מה שנראה הוא רק קצה קרחון, כאילו יצירת האמנות ממשיכה לאיזשהו מרחב אחר, מעבר לקיר או מתחת לרצפה, מרחב שאין אליו גישה מיידית, אלא רק באמצעות עיני הרוח. הציור ממשיך להצטייר, המיצב שולח אברים אל בטן הגלריה, הפסל צף ופניו נראות, אך מרביתו שקועה ברצפה, כאילו עולם שלם של אמנות קורה מעבר לחלל התצוגה.
התערוכה מציעה התבוננות בתפר שבין הקרחון כמוקד של סכנה קרובה העשויה לגרום לטביעה ואסון (ובזיכרון עולה תמונה של הטיטאניק). לבין הפנומן, תופעת טבע מדהימה ומרשימה, יהלום עצום מימדים שכל כולו מים מתוקים וצלולים.
ואולי נכונים הדברים לא רק ביחס ליצירות אמנות על כל גווניהן אלא בכלל למציאות היומיומית והמוכרת שהיא לעיתים קרובות מתבררת לפתע כקצה קרחון. הכרה פתאומית שמה שהובן עד כה, הוא רק שכבה דקה של משהו משמעותי בהרבה. חלומות, ספרות, דת, אמנות, אינטואיציה כל אלה מספרים לנו משהו על הנסתר הגדול שרק קליפה דקה ממנו מופיעה לעיננו.
במודל הטופוגרפי שניסח פרויד, הנפש משורטטת כקרחון, 'המודע' הוא חלקו הגלוי, ה'סמוך למודע' מתחתיו- והוא מכיל מידע שיש לנו אפשרות לגשת ולשלוף אותו במקרה הצורך, ומתחתיו שקוע 'הלא מודע', כל מה שמאיים, מודחק ומוסתר.
יש רגעים או אנשים שמבקשים לראות ולגעת רק בחלקיה הגלויים של המציאות ואולי גם של אמנות. אך רבים חשים בנוכחות הפנימית של האמנות, ויתכן כי כמו שטען ולטר בנימין בגישה כמעט מיסטית, דווקא מתוך נוכחות הכאן והעכשיו נחשפת ה"הילה", נשמתה של יצירת האמנות. גם בהתבוננות פסיכולוגית יצירת האמנות משמשת כביטוי חלקי למתרחש בנפשו של האמן או למתעורר בנפשו של הצופה, ובהתבוננות ממושכת, ניתוח ודיון ביצירה, עשויה הנפש להתגלות ולהתבהר.

ארנסט המינגוווי השתמש בקרחון כמודל, והציע פרקטיקה ספרותית שיכולה להיות רלוונטית לכל אמנות הפשטה או מינימליזם. לטענתו כשהכותב יודע את ה"קרחון" הוא יכול לכתוב רק מעט ועדיין הקורא יחוש בנוכחותו הנסתרת מתחת לטקסט. ובמקרה שהכותב אינו יודע את הסיפור לעומק והוא בכל זאת משתמש רק במעט, יוותרו חללים בסיפור שלא יצליחו להחזיק את העלילה ולשכנע את הקורא. מעניין לבחון גם באמנות חזותית אם המעט מחזיק את המרובה, מה וכמה דרוש כדי שנחוש בנוכחות הקרחון בלי לראותו.
בתערוכה מוצגים חמישה מיצבים ופסלים המרמזים בעדינות פואטית על מציאות רחבה, עמוקה ונסתרת.
במיצב הקיר יציאה נדיה עדינה רוז הופכת שמיכת צמר רוסית טיפוסית לענני יער רכים המתפזרים על קיר הגלריה. כמו באגדות, באמצע היער המושלג שוכנת דלת, מזמינה לעבור לעולם אחר, הידית מחכה ללחיצה אך הדלת לא ניתנת לפתיחה, היא בלועה בקיר הגלריה, איזה עולם מסתתר מאחוריה? נותר רק לדמיין. שלט היציאה משמש כנקודת אחיזה במציאות קונקרטית עכשווית, אך נראה כי היער המדומיין שמתחיל בחלום הלילה מתחת לשמיכה מתחיל לכסות על האפשרות לצאת ממנו. הפיזור המינימליסטי של היער הופך את הקיר עצמו למרחבי שלג אינסופיים, מפקיע את הקיר מקיריותו והופך אותו לנוף קר במקום אחר. הזוהר הזרחני הוורוד שנעזר בקיר כבמחזיר אור מוסיף מימד עכשווי של אזהרה, אך גם מעניק נופך פנטסטי לתמונת הנוף האשלייתית, לוקח את הנראה עוד צעד הרחק מכאן.

במיצב מכל מקום רוז פועלת כבתוך חלום ויוצרת אובייקט שנדמה סביר ומטריד בה בעת. זהו נוף כלאיים הכולל בד ממוסגר ומתוח על קיר, מעין תמונה מינימליסטית של נוף מושלג, ממנו מתמשך אל תוך חלל הגלריה מה שנראה כגוף אדם, ספק נח ספק מת, המכוסה סדין לבן. המיצב נע בין שטיחות לנפח, בין אסתטיקה לגרוטסקה, בין אנושי לקר ומנוכר, בין סמלי לממשי.
בדומה לכריסטו העוטף צוקים ובאמצעות הסתרתם מזמין מבט מחודש. רוז מציעה הצצה לנוף תוצרת חוץ, שהיגר איתה לישראל לפני שנים רבות, ורומז על מציאות חיים שלמה הכוללת, תרבות, סגנון, שפה ואקלים, הוויה שנותרה רחוקה מעין והתחלפה בחמסין המקומי ובדלות אסתטית. את הנוף היא ממירה לשאלה על נוכחות גופנית במקום ובזמן, האם האדם שראשו מעבר לקיר, וכולו נסתר מתחת לסדין, יוצא מן הנוף אל תוך הגלריה או הולך ונבלע בשלג השקט, הנצחי, הקופא בזמן.

במיצב קנמלים של חיימי פניכל נדמה כי מה שאנו רואים הוא פתחו של קן נמלים שפרץ ממעבה האדמה אל רצפת הגלריה. והרי נמלים אינן אורחות רצויות בגלריה או בבית, יצורים קטני מימדים שפורעים את הסדר הטוב של העיר במרץ ובלי כל התחשבות. אך מה שנראה אינו רק קצהו הגלוי של קן נמלים עצום השוכן מתחת לאדמה, אלא קצהו הגלוי של תהליך עמלני מורכב וממושך, עבודת נמלים, שבו יוצר האמן תערובת חדשה מאדמה, אותה הוא מפורר, מאחה ומפסל.
הנמלה אמנם נעדרת מהמיצב אך כמו במודל הקרחון של המינגווי, פניכל מציב את המינימום הנדרש כדי לספר על נוכחות גדולה ומסתעפת, על האיום בערעור יסודות הבניין, על חוסר שליטה של התרבות בכלל ושל מוסד תרבות כגלריה מול הטבע והחי.
באזורים מסויימים בדרום אמריקה יש התייחסות שמאנית לקיני נמלים גדולים כשער למפגש עם העולם וכמוקד חיבור למידע אוניברסלי, קנמלים פוער בדַקוּת פתח ברצפת הגלריה ובתודעת המבקר ומובילו למפגש עם מה שלא ציפה לפגוש.

זאב לבן נושא ראשו ביללה, שקוע בשלולית שחורה מבריקה, האם זו יללת פצוע או יללת געגוע? בפסל זאב, זאב שולמית עציון נוגעת בחוויה קיומית שלה כאמנית ואם. זו הצצה אמיצה למסעו של הזאב הבודד שמתנהל נסתר מעין, במקביל לתפקוד יומיומי הכרוך בפרנסה, גידול ילדים וניהול בית.
הזאב השוקע בביצה השחורה הופיע כדימוי-חלום בשיחה מקדימה על נושא התערוכה, הדימוי, כחומר שנשלף מ"הסמוך למודע" חושף כאב ועוצמה שאין להם שם. אם תינתן ליללה קול, האם תשמע קריאת בדידות ללבנה החסרה, האם קריאת כאב בשל פציעה או חשש לטבוע. ואולי מדובר באזהרת שוא, קריאת "זאב זאב", ומה שנראה כאן הוא בכלל בחגיגת הפראיות חסרת המעצורים של חיית טרף יפה ומלאת הוד שלא תלויה בחברה, מוסכמות וסביבה, אותה חיות חסרת מעצורים ששמורה גם לתהליך יצירת אמנות בסטודיו. השלולית השחורה יכולה להיות שלולית מים, דם, או נוזל סימבולי, החומר האפל של הדמיון, ממנו מגיחים דימויי פתע אל המציאות הגלויה.

על בלי מה הוא מיצב רצפה העשוי מרצפות בטון יצוקות שחלקן הנעות ורועדות באקראי, בשכבה דקה של פחות משני מטר משורטטת מציאות חיים שלמה שנעתקה לכאן. מחשבות על רעידת אדמה, על רעידת אדמה רגשית, על אסונות שמתרגשים ובאים, על חיוּת שעשויה לערער את הסדר, על מפלצות מתחת לרצפה, וגם על הגירה. לצד כל אלה שואלת עציון באמצעות מקטע מינימלי, שאלה פיסולית על ה"מה" החומר ממנו עשויה היצירה, בכמה חומר תלויה היצירה? איזו הלימה יש בין התהליך הפיסולי לבין בריאת העולם שהוא שכבה דקה התלויה על בלימה בחלל.
על אף המינימליזם מייצרת האמנית תחושת בית בסיכון. מאיים על הצופה, ומאויים מהתרחשות שחיצונית לו. זהו בית גנרי, אין לו מקום וזמן, הוא אינו מכיל ריהוט או חפצים שיכולים להעיד על יושביו ועל טעמם. אך עדיין נדמה כי זהו מקטע של בית ולא מקבץ עקר של מרצפות. בית שנע בין ממשי, סמבולי וסוריאליסטי.
חרדתיות נוטה להתעצם בלילה או בבדידות, עד כי לרגעים נדמה שהרצפה רועדת, הבגד המונח הוא יצור דמוני ובדוגמת הטפט יש פנים זרות. ההצבה הפרגמנטרית בחלל הגלריה המוארת מאפשרת מבט שמכיל חמלה או הומור על אותה חרדה קיומית, ובאמצעות חשיפת מנגנון היצירה, מספרת על מנגנון הנפש העוטה שכבה דקה כקצה קרחון.