בימים של ערעור ואי ודאות מסמנות היצירות נקודות אחיזה להתמצאות במרחב פיזי ורגשי. אבן מוכרת, פינת רחוב, בטון, חצץ, דגל, גדר ועץ אורן, חומרי יסוד של זיכרון ישראלי מאד. הקונקרטיות של גוף ומקום מנהלת דיאלוג עם הפשטה, הזדככות והתפרקות.
נדמה כי מסעות רחוקים מאד מצטלבים כאן לרגע משותף ומלא תנופה וכי דווקא הארעיות מתפקדת כדבוקה האוחזת את המציאות. ברגע הבא אולי יתפרקו החומר והצבע בחזרה לגולמי והסתמי. אך באחיזה הזו, מתברר במפתיע, עשויה להתלקח לכידות פנימית וקרבה.
"אלה המגיעים לטקלה, יוכלו לראות אך מעט מן העיר, שכמו מסתתרת מאחורי גדרות-כלונסאות ובד השקים, הפיגומים, שלדי המתכת, גשרי העץ התלויים ומשתלשלים מחבלים או נמתחים בכנות, וגם מאחורי סולמות ורשת של חוטי-ברזל. אם תשאל: "מדוע מתמשכת הבניה של טקלה זמן כה רב?" יענו התושבים מבלי שיחדלו לרגע מלהרים דליים, לשלשל חוטי אנך, ולהניע מעלה מטה מברשות ארוכות: "כדי שההרס לא יוכל להתחיל". עוד תשאלו האם חוששים הם שמא ברגע שיסירו את הפיגומים תתחיל העיר להתפרק ולהישבר לרסיסים, הם יוספו בחיפזון, בלחישה, "לא רק העיר".
אם מישהו שהתשובות הללו לא סיפקו אותו, מקרב את עיניו אל איזה סדק בגדר, הרי הוא רואה מנופים מרימים מנופים נוספים, פיגומים חובקים פיגומים נוספים, קורות תומכות בקורות אחרות. "איזה מובן יש לבינוי שלכם?", שואל הוא, "מהי תכליתה של בניית עיר, אם לא עיר?" היכן היא התכנית על פיה אתם בונים, היכן הוא המתאר?"
"נראה לך מיד לכשייסתים יום העבודה, עכשיו אין אנו יכולים להפסיק את העבודה" הם עונים.
העבודה פוסקת עם שקיעת החמה. הלילה יורד על אתר הבנייה. זהו לילה מכוכב. "הנה, זהו המתאר." הם אומרים."
איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין.
בעז נוי ויואב פיש, כמו בני טקלה, אחת מן הערים האגדתיות שמתאר קאלווינו. בונים את העיר באמצעות השמיים, הנוף הטבע והתרבות המקיפות אותה. כמותם הם ממשיכים בבנייה שבבסיסה מתרחשת התפרקות מתמדת.
ימי הקורונה הביאו איתם ערעור של הסדר, של התרבות, של חופש התנועה, של ההיקשרות האנושית והחברתית כפי שהכרנו אותה וגם של ציר הזמן. הגלריה סגורה, מציגה תערוכה דוממת שמדברת בשפת העיר ובשפת בני אדם אך נותרת זמן רב סמויה מהעין.
כשהדלת נפתחת, בשיטוט בתערוכה, העין בוחרת להיצמד לדימוי המוכר ולאחוז בו; אבן, חצר שהייתי בה פעם, דגל, תחנת אוטובוס או קיר בטון. דימויים שניתן להישען עליהם כיסודות לקונסטרוקציה ציורית או פיסולית.
בדרך לפענח את המתרחש בנסיונות האחיזה שלנו כצופים או צופות נמצא כי הכלונסאות של פיש משרטטים תבנית לשמיים המכוכבים בציוריו של נוי. אורות הלילה וצללי העצים בציוריו של נוי מהווים מרחב, יקום בו נעשה מקום לקשת הבטון של פיש להירשם. גדר מצויירת בשמן נפגשת בגדר מפוסלת בסיליקון ובין שתיהן- חלל בו הרוח נושבת ונרקמת שיחה על אחיזה ושחרור.
ואם נדמה לרגע כי האחיזה של האמנים היא בדימוי או בהתגשמות שלו בצבע או בחומר. במבט משתהה נראה כי הם אוחזים דווקא באיזה רגע רוגש שהתאפשר במרחב שבין העיר והאני הבודד בסטודיו. בהתמצקות של רגעי חיים משתנים, באירוע שהתרחש בפנים אבל אותותיו ניתנים בחוץ, בצל שנופל מן העץ על פתחו של שער חצי פתוח, חצי סגור. בדמות הפנטום הנעדרת, בריק שעדיין מכיל את ה"רשימו" שלה, באפשרות ההדהוד הגופני שבין גופי המתבונן לבין הפסלים שקנה המידה שלהם הוא מידותיו של אדם. כלומר דווקא בנקודות החסר והפער שבין המוכר והמשתנה, הנוכח והנעדר. נוי ופיש שניהם אמנים של מתח ויחסים.
בציורי השמן של נוי כתם הצבע הבשרני, הנדיב, הפרוע והמופשט נסמך דווקא על זיהוי הסימנים המארגנים את העיר, עמוד חשמל, תחנת אוטובוס, ספסל בשדרה או גורד שחקים. לצידם, כאדם חי שמשתנה עם הזמן ומצב הרוח, יכול הכתם העצמאי להמשיך להיווצר, חי ורוגש, להפוך לשריטה וגריעה, ליפול. לזלוג מתוך האוטונומיה הציורית אל עבר היומיום המוכר, כמו אורח בתוך הזמן הרגיל. חופש פנימי שיודע איך לנשוב בקלות שמחה ומשכנעת, בתוך דפנות הקומפוזיציה והפרספקטיבה המהודקות שהוא אחוז בהן, חופשי להבחין במקביל בלכלוך שעל המדרכה ובאופק המתרחב ומתרחק.
במיצבים של פיש ניכר כי הוא עוקב אחר מִׁׂחברים בין צורות וחומרים, בד וזפת, מוט ברזל וחצץ, בטון, סיליקון מתועש ואבן טבעית. המשחק בחומרי בניין הופך ליחידה פואטית, סמלית, שמאפסנת געגוע ומחשבות על המקום ועל האדם המקומי הישראלי. עד כמה קשוחה השבריריות או שברירית הקשיחות. באופן שבו המבנה החזק שעשוי לשאת משקל רב הופך לאוורירי ועדין, ואיך אותה שפה רישומית נעה בין קונסטרוקצית קווים הנישאים בחלל לקווים החודרים בווידאו את העור ברישום דיו קבוע.
מהתערוכה עולה תמונה של העיר, בין אם זו ירושלים תל אביב או חיפה, והיא מרחב אישי, מפגש חברתי ואידיאולוגי ולצד אלה היא מופיעה כשאלה אסתטית וסימבולית. כעיר פנימית שהיא תירוץ או מרחב מאפשר של חיפוש רב שכבתי, מתקלף, נושם, נוגע ופוצע.
במפגש ביניהם נדמה כי משהו מאותה רוח השוכנת בסצנות של נוי ככתם צבע על בד מתוח, בעולמות המרהיבים, העשירים והגדושים, מתחדד, מתברר ומתמצק לפסל בידיו של פיש. התנועה המשותפת מלמטה למעלה והחיפוש הדומה אחר איזו אלכימיות, מעירה זיכרון ראשון של משחק באותיות, חלל הגלריה וגופו של הצופה הופכים לנייר, ובמרווח שבין ההברות מתבררות מילים חדשות.
