התערוכה "מה אמרת?" נולדה בימים בהם תקשורת אנושית תלויה יותר מתמיד באיכות האינטרנט וביכולת לפענח הבעה אנושית מעבר להפרעות בקליטת אותות. התערוכה עוסקת במסרים מטושטשים ושבורים, חושים שמתרגמים רגשות וכוונות באופן שגוי מבעד למסכים, ובריחוק חברתי בעולם טכנולוגי.
חלק מהדימויים בתערוכה לוקטו באקראיות מתוך המרשתת כצילומים, ותורגמו על ידי האמנים במדיומים ידניים של ציור בצבעי שמן או פחם. דימויים אחרים עוסקים באיברי ומתקני הקליטה עצמם, אנושיים או מלאכותיים: עיניים, משדרים ואנטנות - העשויים מחומרים רכים ובלתי-טכנולוגיים בעליל ועל כן כאלה שאינם מסוגלים לקלוט או לשדר מסרים כלל.
היוצרים קוראים תגר על הטכנולוגיה, המגשרת על מרחקי ענק בקלילות, ומאפשרת ליצר דימוי באיכות וחדות פנומנאליים, אך לעיתים מפוררת את האינטימי ואת האנושי. ואולי זו קריאת תגר אִיקוֹנוֹקְלָסטית, שמאחוריה תביעה לפנות לעצמינו מקום שקט בחברת אדם או שניים הקרובים לנו, ולו לכמה דקות, מול מבול הדימויים והמילים השוטף.
"כיום, תפיסת המצלמה ככלי של ייצוג אינה אלא אי-הבנה: כיום היא כלי של הַעֲלָמָה. ככל שאדם מיוצג יותר, נותר ממנו פחות ופחות במציאות".
היטו שטיירל, "חלכאי המסך", עמ' 122.
במודל דה-פלר* לתקשורת כתהליך מעגלי (בו המוען הופך בתורו לנמען והנמען למוען, וחוזר חלילה), מוגדרת ההפרעה בתקשורת, או הרעש, כגורם היכול להופיע בכל אחד משלבי תהליך התקשורת. הרעש יכול להיווצר מגמגום בדיבור של המוען, מכשל בביצוע טכנולוגי בשליחה או בקבלת המסר, ממצב נפשי ירוד המפחית את כושר ההבנה של הנמען. הקצר בתקשורת, בכל השלבים, נוכח באופנים שונים בעבודות המוצגות.
חלק מהדימויים בתערוכה לוקטו באקראיות מתוך המרשתת כצילומים, או מתוך תצלומים ביתיים. הדימויים עובדו על ידי האמנים במדיומים ידניים של ציור בצבעי שמן או פחם, לעבודות שהמוצג בהן מטושטש, מסונוור, והדמויות בהן מתמזגות עם אור או עם הרים ושמיים. חלק מהדימויים עוסקים באיברי ומתקני הקליטה עצמם, אנושיים או מלאכותיים, כעיניים או אנטנות. הן מייצרות דמעות המפריעות לראייה, או עשויים מחומרים רכים ובלתי-טכנולוגיים בעליל, ועל כן הינם כאלה שאינם מסוגלים לקלוט או לשדר מסרים כלל. בתצלום היחיד המוצג בתערוכה, אימו של האמן מופיעה אמנם בפוקוס ובצבעים ברורים, אך היא מוסתרת מאחורי השמיכה המתנופפת והצופים אינם יודעים כיצד נראות פניה. גם ספר השירים המוצג בתערוכה, הוא ספר שירי מחיקה, בו המשורר מוחק את שיריו ומותיר מספר מילים מועט, השורדות האחרונות שחברו לשיר אחר, שנולד מתוך ההרס.
בכל אלה, היוצרים, ויזואלית או טקסטואלית, קוראים תגר על הטכנולוגיה, שמגשרת על מרחקי ענק בקלילות, ומאפשרת ליצר דימוי באיכות וחדות פנומנאליים, אך לעיתים מפוררת את האינטימי ואת האנושי. ואולי זו קריאת תגר אִיקוֹנוֹקְלָאסטית על התרבות בכלל, ממנה עולה התביעה לפנות לעצמינו מקום שקט בחברת אדם או שניים הקרובים לנו, ולו לכמה דקות, מול מבול הדימויים והמילים השוטף.
* מודל דה-פלר התבסס על מודל שאנון וויבר (The Shannon–Weaver model) שהינו אחד ממודלי התקשורת החשובים במאה העשרים.
נטלי אילון
חיות כדוריות, חמש יציקות קרמיקה, משאבת מים, מים, צינור לטקס, 2021
״חיות כדוריות״ מיצב העשוי מחמשת יציקות קרמיקה דמויות עיניים, מבוסס על סיפור שנושא את אותו השם, מאת חורחה לואיס בורחס. בסיפור מופיע קשר צורני בין העין לבין כוכב הלכת עליו אנו חיים. העיניים שיצרה אילון גדולות פי עשר מגודלן הטבעי בנסיון לעלות שלב בין הארצי לשמיימי. יחד עם זאת, בהיותן מנותקות מגוף, ובנביעת הדמעות הבלתי פוסקת מאחת מהן, הן נושלו מתפקידן כקולטות מסרים ויזואליים, ואולי הפכו לישויות אוטונומיות כמו כוכבי הלכת.
אלכס בן ארי
מים מים, ספר שירי מחיקה, 2021, הוצ' דפוס בית, 2021
ספר השירים "מים מים", מאת אלכס בן ארי, נוצר ממחיקת שירים מספר שירים שכתב לפני כעשור בשם "ימים סמויים". בן ארי מחק אותיות, מילים וסימנים משיריו, ומכותרת הספר, והציב זה מול זה את השיר המחוק מול השיר המקורי, שאף הוא מודפס במספר טכניקות שנועדו להציגו באופן מטושטש, מעורפל.
את המחיקה, שיכולה להיתפס כהפרעה בתקשורת, בן ארי הופך לתנועה המייצרת חיים בדמות שיר וספר חדשים.
רון חן
שמן על עץ, 2020 'Yarden's Sinai 5
הדר, שמן על זכוכית אקרילית, 2019
בכל אחד משני ציורי השמן של רון חן מופיעה דמות בקומפוזיציה קלאסית של צילום דיוקן או צילום דמות אדם בשלושת רבעי הגוף. שני הציורים מטושטשים, הדמות הנשית (ירדן) כאילו מצויה מאחורי זכוכית חלבית, ובציור הדמות הגברית (הדר) הצבעים נמסים ונוזלים זה אל תוך זה. עם זאת, ניתן לזהות בבירור את מושאי שני הציורים ואת הנוף השמשי בו הם טבולים. ההפרעה הויזואלית-תקשורתית בה עוסק האמן, מאפשרת לצופים לאייש את הציורים בדמויות מוכרות להם ופותחת רווח גדול לפרשנות האישית, אינטימית.
מארק יאשאייב
אמא, הדפסת צבע, 2008
מארק יאשאייב מצלם בעקביות תפנימים של בתים. אופני הצילום שלו משתנים מאוד עם השנים, אך הסביבה נשארת תמיד בפנים, בין קירות. בצילום המוצג בתערוכה, האמן צילם את אימו בסצנה ביתית של ניעור שמיכה או מפת שולחן בסלון הבית. הסצנה היומיומית והביתית מוכרת לכולנו, אך דמות האם נעלמת מאחורי המפה, פניה מוסתרים ולכן ברגע הראשון אנו מרגישים שמשהו חסר. אבל המפה-שמיכה, שעליה מצויירים פגודות ועצי דובדבן, בוהקת בצבעי כחול וזהב על רקע הספה החומה ואריחי הרצפה הפשוטים. האם מעלימה במטה קסם את המציאות היומיומית וכמו פורשת עולם-אגדה חדש באמצע הבית.
הלל רומן
Raft, פחם על נייר, 2015
Void Fraction, פחם על נייר, 2015
שני רישומי הפחם של הלל רומן, Raft ו – Void Fraction, מציגים כל אחד מהם דימוי שהאמן מצא במסגרת שיטוטיו במרחבי המרשתת. ב Raft מוצג שלל ציד כרישים על סיפון ספינה, וההרג הלא חוקי מואר באור שמש מסנוור, כך שכל פרטי הדמויות מפושטים לצלליות או ניתנים לניחוש בלובן הנייר. ברישום Void Fraction מתואר מבנה מולקולרי נקבובי של חומר כפי שנראה דרך מיקרוסקופ אלקטרוני, אך למעשה הצופה אינו יכול לדעת מהו קנה המידה: אם זוהי תפאורה, תכשיט, או מספר מולקולות קטן שאינו נקלט בעין אנושית. "זהו דימוי נטול עומק אבל לא שטוח, אי אפשר להיכנס לתוכו והוא גם לא יוצא אל הצופה" * כותב מרחב ישורון על הרישומים, כמו היו חלק ממודל תקול של תקשורת בו הנמען והמוען אינם מצליחים לתקשר.
* מתוך "מרחב הפחם" מאת מרחב ישורון (עמ' 15), בתוךUNIVERSAL, קטלוג עבודות של הלל רומן.
הוצאת שטרנהל, 2015.
אבינועם שטרנהיים
אנטנות רצון,
קונסטרוקציות חבל
2021
שני הפסלים שבנה אבינועם שטרנהיים במיוחד לתערוכה, מורכבים בעיקר מחבלים, והם מזכירים צורת מגדלי אנטנות. החומריות הפשוטה והקלילה, הכוללת גם שאריות עץ ומראות שבורות שנאספו מהרחוב, נמצאת בהיפוך לטכנולוגיה שמגדלי אנטנות מתכתיים וכבדים אמורים לקיים בקצותיהם. ואמנם, מגדל אנטנה אחד הוצב באופן הפוך, כאשר בסיסו בתקרה, ואילו השני משוטט בתערוכה על גלגלים בחוסר מעש. המשחק בקנה מידה חשוב, לא קטן מאוד (כמו פסלון האנטנה שנמצא בחלון הראווה של הגלריה) ולא גדול מספיק. קנה המידה המעוות גורם למראית עין של מתקני תקשורת אפקטיביים, שכן המגדלים גבוהים מקומת אדם, ורק במבט שני אנו מגלים את חוסר היכולת שלהם לשדר ולקלוט.
