התערוכה התייחסה למבנה סיידוף ההיסטורי ושאפה לעורר שאלות על הבית ההיסטורי, על יחסו לסביבה, ועל האדריכלות הערבית בסביבה. שירה גפשטיין מושקוביץ יצרה מיצב רישומי תלוי מקום על חלונות הגלריה הפונים לרחוב. לצד הציורים הוצגו פסלים של רני פרדס שעשויים על בסיס הרכבה מחדש של חפצי רדי מייד, גרוטאות ושלל מציאות אשר מורכבים לידי דמויות גרוטסקיות והציעו התבוננות במציאות .התערוכה הציעה התבוננות במרחב המקומי על חיבוריו המפתיעים.
בבניין סיידוף ההיסטורי, המהדהד את הארכיטקטורה של המבנה, בולטות שלושת דלתות הקשת של הגלריה, עשויות זכוכית הנטועה באבן המבנה הירושלמית. הרישום השחור, המצויר ישירות על הזכוכית, מתאר אדריכלות ערבית ופורש מערכת קוים צפופה. הרישום ביד לכאורה חופשית, נתון במשמעת של מערכת גריד מורכבת, המייצגת את הרשת. האמנית שירה גפשטיין מושקוביץ, עוסקת בחקר הרשתות ומרכיבה מהן מבנים שונים לאורך הזמן. הרישום אורבני של כפר ערבי מכניס אותו אל הגלריה, מביא אותו מההרים שמסביב ישירות אל המפתן. שער האריות מנסחת שפה אדריכלית של רישום, ומייעדת אותה אל דלתות הקשת, בנקודת הגבול בין הפנימי והחיצוני, כך שלצופה מבט מבחוץ, הכולל את הרחוב והמבנה, בו נטועות הדלתות המושחרות, יחד עם מבט מבפנים, כאשר אור השמש מרצד על הקווים השחורים ומאיים לפרק ולטשטש אותם. בחלל הגלריה מוצבים אובייקטים מעץ של רני פרדס. הפסלים, מלאים בחומר, ועשויים על בסיס הרכבה מחדש של חפצי רדי מייד, גרוטאות ושלל מציאות, אשר מורכבים לידי דמויות גרוטסקיות. הם מתכתבים עם הפיסול הפופי והטראשי של ראושנברג והדאדאיסטים, ובהם מחוות לדושאן ולראשית הרדי מייד. על כך נוסף רובד של תרבויות קדומות בהם טקסים דתיים ומיתיים. אופן הבנייה של פרדס, בפסלים האלו, מפוזר, גס וכביכול בלתי מתחייב, האקלקטיות הבלתי נסבלת של בחירת החומרים , משוחררת מהמחויבות להצלחה, ומאפשרת על-ידי חזון בעל אופי חצי דתי, מקומות פתוחים בעבודה שהכל יכול לקרות בהם והכל קורה בהם. ביצירה אריות עקורים, מציב פרדס שני קרשי עץ, באלכסון אחד על השני, ומוסיף בקציהם גלגלי אופניים שחורים. הקרש העליון מוצב על התחתון באופן שנראה כרוכן עליו ומייצר אסוציאציה של מצג מיני, אך איברו ניצב לו הפוך ואינו פונה אל הקרש התחתון. מחווה זו מרמזת על כוח, יכולת, אמביציה, אשר מופנים לשמיים ואינם מממשים את עצמם. סוג של אימפוטנטיות, הפרדוקס של הכל יכול. על הקרשים ממוקמים לוחות עץ קטנים, עליהם מצוירים בגרפיט שחור דיוקנאות שונים, והכל יחד נראה כריקוד בין אריות עקרים מדומיינים. בין המייצבים מתקיימת מערכת יחסים זוגית משלימה של ריקון והטענה, שפה אדריכלית מול שיבושי צורות, חומריות העץ אל מול החלל שמסתמן ברשתות, התרבות מול הטבע הפראי. השימוש בחומר הארעי והמתכלה מקבל צורות ביטוי שונות: אובייקטים מורכבים מרדי מייד וFound Objects , ניצבים זקופי קומה, חלקם טעונים בסמלים מקומיים-האריה וחלקם בעלי רפרנס לתולדות האמנות (הגלגל של דושאן), בפסלים של פרדס ניכר מבט אירוני על התרבות, ועל פיסול עמיד ונצחי, מול החומר המתכלה והחשוף. החיבור בין העבודות מציע שפה שבה הקו הוא המנחה, פעם הוא חמור סבר, בטוח בעצמו, ניצב בזקיפותו מלא בהבטחה ובחזון, ופעם הוא מצויר ביד, מנסה להתיישר, להכיל את הדימוי, מפותל ומחפש. התערוכה שער האריות מעוררת שאלות על הבית, על יחסו עם הכפרים הסובבים, על השפעת האדריכלות הערבית על סביבתנו, על חזון וכישלון.