21 גרם אוצרים.ות: דביר שקד, מורן סולומרסקי נועם

מיה בלוך נוגעת בידיים חשופות במת חי. בסצינות הנראות כהצצה אל תהליך הבימוי היא בוחרת להעמיד דמויות של חי מול המת, או גוסס. ציוריה אפלים ונעים בין פיגורטיביות להפשטה. ונראה כי מתרחשת מעין הכלאה בין החיים למוות המרמזת גרוטסק. הציור מטלטל אותנו בין אכזריות, ציניות, לבין חמלה והזדהות. ומעורר אותנו לחוש כי המוות הוא בינינו, קרוב, הוא מסתכל לנו בעיניים. יונתן הירשפלד האלגיה היא שיר קינה שעוסק בנושא המוות, שיר לירי עצוב. המשורר קונן על מותו של אדם אהוב או על הגורל ומהות החיים המסתיימים במוות. הירשפלד מתכונן בעודו בחיים אל המוות, הוא מכין את התיבה לגופו לאחר המוות, מצבה ראויה של הירשפלד הצעיר והיפה שמלאכים מרחפים מעל קברו כאילו נשלחו למשימה אלוהית, להגן על גוף האמן או לבשר בשורה לבני האדם. ישנה תחושה שהקווים הזריזים מתחברים לאיקונוגרפיה שלמה, זו שתכיל בתוכה את גוף האמן לאחר מותו. פסח סלבוסקי האובייקטים הפיסוליים בטכניקת האסמבלאז' של פסח סלבוסקי מורכבים ממתכות, זכוכית,חומרי ביניין וחומרים נוספים, לא כולם ברי זיהוי על ידי הצופה. הפסלים נדמים כנוצרו מאליהם בתהליך אורגני, ללא מגע יד אדם. יש בהם מימד אפוקליפטי, מעין פסלים הנוצרו לאחר שהאדם כבר מת ואיננו. התזכורת לארעיות של האדם נמצאת בהם- הכל סופו להתפורר ולהירקב. עינת עריף גלנטי התצלומים של עינת מתכתבים עם ציורי טבע דומם קלאסיים, גם דרך האסתטיקה של הצילומים וגם דרך התוכן- חפצים שנועדו להזכיר לצופה בדרך מרומזת על המוות המרחף תמידית מעל הקיום האנושי. התצלומים המוצגים מסמלים את החיים והמוות יחד, האוכל והכלים מסמלים את כוח החיים אך הארנב שתלוי מעליהם מזכיר לנו שהחיים הם זמניים, ומזכיר לנו מה יהיה סופנו. יונתן אולמן תבליטי הגבס של אולמן מתארים פסל שבור שנפל מהכן שלו. אך זהו אינו סתם פסל- זהו פסלו של מיכאלנג'לו "דויד", ופניו הם פניו של האמן עצמו. לפי אגדה אורבנית איטלקית, פסלו של מיכאלנג'לו עתיד ליפול ממקומו ולהישבר עקב תכנון לקוי של מרכז הכובד שלו. בכך מתערערת התפיסה של האמנות כתמידית, ומציעה שגם האמנות היא בעצם זמנית. החלפת פניו של דויד בפניו של האמן מרמזת על השאלה שכל אמן שואל את עצמו: מה אני משאיר אחריי? האם האמנות שלי תחיה או שהיא תמות יחד איתי? עבודת הוידאוDeath Bed של עפרי כנעני מוקרנת על שתי צלחות לבנות, עליהן מופיעות דמויות שרועות, ספק ישנות ספק מתות. המצלמה מסתובבת והצופה אינו בטוח אם הדמויות זזות או שזו רק תנועת המצלמה. הדמות המופיעה לפתע, ספק ציפור דורסת ספק מלאך, רוכנת אל הדמויות השכובות ומנופפת מעליהן בכנפיה. הצופה אינו בטוח האם היא מגיעה לאכול את הגופות או אולי היא דווקא התייחסות למסורת הציור של הנשמה העוזבת את הגוף כציפור, או מלאך המגיע לקחת את הנפטר אל העולם הבא. גלעד רטמן בוידאו מופיע גבר וגופת חיה גדולה בלתי מזוהה, ספק דוב ספק קוף. הגבר נושא על כתפיו את גופת החיה, דרך ביצה רדודה ומעופשת. המשא כבד לכתפיו והוא נאבק לחצות את הביצה. לא ברור לנו מה הקשר של הדמות לחיה, אך מכותרת היצירה ומהתבוננות במאמץ שהוא משקיע בנשיאת החיה, הצופה מבין שהחיה היא לאו דווקא מטאפורה ספציפית לאדם שמת, אלא לחילופין מסמן למסומן מופשט יותר, לאובדן פנימי של האמן, המתקשה להיפרד מהחלק שבו שמת. כלומר, המוות ביצירה הוא לא מוות ספציפי של אדם מסויים, אלא מוות של רעיונות, אמונות, דעות וחלקים באישיות מהם אנו נפרדים במהלך החיים, תהליך קשה וכאוב. קנה המידה של העבודות של מיכל בלייר קטן, ומחייב את הצופה להתקרבות ואינטימיות. סדרת העבודות "עריסות מוות" מושפעת מתפיסת המוות הפרעונית, בה יש אמונה לחיים אלטרנטיביים לאחר המוות. הפרעונים האמינו בשימור ובהנצחת המתים כערך עליון, הנצחה אותה מתרגמת בלייר לשימור והנצחת היומיומי, הטריוויאלי. בעבודות נוצר חיבור בין הארוס- יצר החיים, והתנטוס- יצר המוות, ובין האסתטי והדוחה, חיבור שיוצר מצד אחד חיבור חזק של הצופה לעבודות ומצד שני דחיה. בן הגרי כלי הנגינה בוידאו A Vegetable Talks Back To You הם מעין כלי דיבור שאורח החיים שלהם קצר. הם עשויים ירקות טריים, ויכולתם להפיק צליל נשמרת רק כאשר הירק עוד טרי. אורח החיים הקצר של כלי הנגינה מרמז על אורח חייו הקצר של האדם, שגם הוא כמוהם סופו להירקב ולהיזרק. הרמז מתחזק על רקע מסורת ציורי הואניטס, בהם שגור השימוש בירקות כסמל למוות ולאוזלת היד של האדם מולו. יעל סעדי בובת דובי שנשכחה על ספסל ציבורי, כוסתה על ידי האמנית בשכבת עובש ראשונית שהלכה ופיתחה חיים משלה. הרקמה נרקמת במשך חודשים ארוכים, בתהליך שמבטל את האפשרות להצביע על התחלה או סוף מוגדרים. הרקמה שנוצרת על הבובה מתקיימת על המתח העדין שבין חיים למוות, ובין זכרון אבוד ליצירה חדשה.