RUNING OUT OF TIME ליהי ניידיץ
אוצרת: אביטל וכסלר
25.5.22-27.9.22
זוג נעליים לבנות רצות במהירות, אך נשארות במקום. אלה אינן סתם נעליים, הן העתק מיניאטורי של נעלי אייר ג'ורדן, מעלות תהייה אם הן במנוסה חסרת סיכוי או שהן מממשות את תפקידן כנעלי ריצה. ברקע הגלריה נשמע סאונד מאיים, עמוק, חזרתי, שפועם ונוהם כמו רכב הדוהר במנהרה עגולה שאין לה סוף, מעורר תחושה של סיטואציה מתוחה אך מוכרת. אולי מתוך סצנה קולנועית בהשראת סרטיו של דיוויד לינץ', אולי זיכרון דמדומים של ילד שניעור לפתע במהלך נסיעה לילית וכבר נרדם שוב. כך או כך, התערוכה מציעה שהות ערנית בתוך סיטואציה, רגע בודד ומועצם שנפרש מתוך ציר הזמן, חידה הנבנית ממרכיבים שונים.
בתערוכה אובייקטים ודימויים בשחור ולבן השאולים מעולם של מותגי ספורט ותרבות צריכה בינלאומית; מדפי נעליים מבהיקים כמו בחנות Foot Locker, חולצת שופט במשחק כדורסל, דגם קטן של מכונית יוקרה מכוסה נוזל מבריק, שעונים דיגיטליים המציגים שעות שונות בתוך טווח זמן הזריקות במשחק כדורסל, וכאמור, נעלי אייר ג'ורדן. בהתבוננות קרובה נראה כי כל אחד מהאובייקטים, שלרוב נוצר בפס ייצור המוני ואחיד, זכה להתערבות ששינתה אותו והפכה אותו לייחודי, גם אם פגום: משהו נחבט במידוף חנות הנעליים והוא נדמה כהולך ומתעוות מעוצמת המכה. אולי הייתה זו המכונית החבוטה המוצגת בסמוך, מצופה בנוזל שקרש, ומזכיר קצף לכיבוי רכב בוער; החולצה המפוספסת הגדולה מצוירת כמרחפת, מנכיחה בחלל את דמות שופט הכדורסל, הצופה מבחוץ במשחק וקובע מי זוכה ומי מפסיד, אך מסתבר כי זו למעשה תלבושת של מוכרת בחנות ה Foot Locker, מקרוב נגלה כי על התווית מופיע שמה של האמנית וכי הפסים מזכירים את קורות המדפים הקורסים; ברישומי השעון החוזרים בתערוכה, ונראה כי מציגים רגעים במשחק הכדורסל או רגעים אחרים במרחב הציבורי המנוכר, הספרות המודגשות מייצגות דווקא תאריכים של בני משפחה קרובים.
הנעליים המופיעות בשני פסלים בתערוכה עשויות גבס לבן, חומר זול ופשוט שמתפורר בקלות, מעוקרות מההבטחה שבה שווקו בפרסומת המפורסמת של NIKE: "מי אמר שאדם לא אמור לעוף?".
לאורך השנים, מאז יצאו לשוק ב-1985, נעלי אייר ג'ורדן הן מוצר נחשק. כזה שאנשים מוכנים לקנות כרטיס לתור ארוך בהמתנה לרכוש אותן, במקרים קיצוניים אף אירעו תקריות אלימות של שוד נעליים ברחוב. הקשר המפתיע בין אלימות ואופנה מאפיין את תרבות ההיפ הופ בארה"ב. קשר דומה נמתח בעבודות של אנדי וורהול בין הפופולרי לזוועה, בין בקבוקי הקוקה קולה לכסא חשמלי, ומשמש כהשראה עבור ניידיץ. ציטוט מיצירת האמנות האחרונה של וורהול, שגם היא נוצרה בשנת 1985, מופיע בתערוכה על גבי לוח מתכת המחופה בצבע מכוניות תעשייתי: Heaven and Hell Are Just One Breath Away.
ניידיץ בתערוכת היחידה הראשונה שלה, שוהה בתוך הנשימה האחת הזו, בתפר שבין העדן והגיהינום, ההבטחה והפרתה, בין הנחשק למאכזב. מבקשת לברר את הצעד הבא, באיזה אופן אמנות יכולה היום לומר משהו חדש על צרכנות, על תרבות סלבריטאים, על אופנה ומותגים, ועל דימויים משומשים ברשת, כשהמציאות כבר מזמן עלתה על כל מה שחזו וורהול ושאר אמני הפופ ארט. האדם הפך מותג, רואה את עצמו מבעד למוצר ולמסך, עד כי נדמה שהזהות הווירטואלית השתלטה על האישיות והאדם אינו יכול עוד לחוש את רגשותיו מבלי לפלטר אותן בסטורי.
ניידיץ מתבוננת בתופעות הללו בסקרנות, הומור וחשש. באמצעות רישום עמלני, מסורתי, היא מציירת זמן מדיד עכשווי, דיגיטלי. מחד היא מעצבת נעליים בתכנת תלת ממד, ומאידך הופכת אותן להעתקים ביציקה ידנית בגבס, נעל אחר נעל. דמותו של המוכר בחנות הנעליים, היושב באי שקט ומחכה לקונה שייכנס אל מלכודת הצרכנות המזמינה והמוארת, לכאורה דמות קונקרטית, הופכת להדמיה ממוחשבת, מרוקנת, גנרית ווירטואלית, אך אחר כך הופכת שוב לרישום עיפרון עדין, ממושך ומפורט המצויר בידה המיומנת.
במהלך שיש בו, כמו במשחק כדורסל, צעד קדימה וצעד אחורה, עברה והגנה, היקסמות וחשדנות, בוחנת ניידיץ כמו דדלוס ואיקרוס את ההבטחה הממותגת שתעניק את היכולת לעוף. האם התקרבנו מדי לשמש המקודשת של המותג, האם עכשיו הנעליים יתפוררו כאותן כנפיים נמסות והדימוי יקרוס איתן לקרקע, או שאפשר עוד לחלץ ממנו מטאפורה כדי לספר משהו אישי. עד כמה המדים מוחקים את זהות המוכר והופכים אותו לממלא מקום במשחק תפקידים צרכני, ועד כמה אפשר לפעור בהם פתח דרכו תתגלה הנפש ומכאוביה ומערכות היחסים האנושיות.
בספרו שיבוש תרבות[1] טוען קאלה לאסן כי "החיים בתוך הראווה הפוסט-מודרניסטית שינו את בני האדם. באופן ציורי אפשר לומר שרובנו מבלים את רוב זמננו באיזה מקום אוורירי שנוצר מתוך הפנטזיה והרצון. לאחר זמן מה, ההיפר מציאות של המקום הזה נראית לנו נורמלית. הצעקנות, עוצמת הקול, הזוהר, הגודש הלא מכובד… הופכים לטבע שני." (עמ' 25-6) לאסן מבכה את חוסר האותנטיות שהחברה הצרכנית בוחרת לחיות בה. נראה כי בדומה לתנועת משבשי התרבות שהחלה לפעול על תפר המילניום במטרה לעורר את הצרכן אל חירותו, ניידיץ בוחרת להשתמש בסמלי התרבות הפופולרית, בשונה מהם היא פועלת גם ממקום של חיבור, הזדהות ותשוקה, אך מעיזה להציף את אי השקט שמתעורר באדם ברגע ההפוגה, את הכאב שמתגלה חד ופועם, מבעד להסחות הדעת.
הקצב המהיר שמאפיין את ההיפ הופ, את עולם הפרסום, ואת הרשתות החברתיות – נקטע, ורגע אחד ממנו נמתח סביב סביב כזמן מעגלי בשעון מכני, עד כי החזרי האור שמשתקפים במשטחים השחורים המבהיקים, לא מקרינים סטייל וזוהר, אלא תחושה של עמומה של אסון, בדידות, ורגישות רישומית אנושית ופואטית.
[1] לאסן, קאלה. שיבוש תרבות: ביטול הקוליות של אמריקה™, תרגמה: דפנה לוי. בבל, 2002.
