דבר העורכת
טקס שכחה
השכחה, כנגזרת של הזיכרון, פועלת כמנגנון הפקה של משמעות. היא איננה מצב של היעדר גרידא ואינה ניגודו הפסיבי של הזיכרון, אלא תנאי של אפשרות לתצורה מחודשת של אירוע, דימוי או חפץ. היא מופעלת כפרקטיקה של סילוק והשהיה, המייצרת מבנים חדשים של נראות והיעדר, ובכך מערערת על גבולות הארכיון, על ציוויי השימור ועל האופן בו הזמן חורט או מוחק את עקבותיו ומתעצב מחדש.
הגיליון נכתב ונערך בזמן מלחמה מתמשכת. ההווה הוא חירומי, מציף ודחוס, הזיכרון הציבורי מתפרק לאירועים מבודדים המושפעים מהספין הפוליטי האחרון, הזיכרון הפרטי נשחק תחת הצפה בלתי פוסקת של ידיעות, דימויים ואובדן. גם המילים עצמן נבחנות מחדש: מה ניתן לומר, מה נשכח מיד, ומה הופך לחלק מהסיפור הרשמי.
בתוך מציאות זו, גיליון זה מבקש השהיה יזומה של התגובה המיידית. הכותב והכותבות הינן אמניות פעילות, הבוחנות את השכחה מתוך פרקטיקה אישית, חומרית או פרפורמטיבית, לא כהגות חיצונית אלא כפעולה אמנותית. הטקסטים מתווים שדה פעולה שבו המחיקה, ההיעלמות והעמעום אינם סוף התהליך אלא חלק ממערך הפקתי.
כותרת המגזין והתערוכה, טקס שכחה אוצרת בתוכה סתירה. הטקס הוא פעולה חוזרת, מסדרת, מבקשת להעניק משמעות ולשמר סדר בעולם; השכחה, לעומתו, היא פעולה מפרקת, מוחקת, חורגת מגבולות הסדר. בצירופם יחד נפתח מרחב כפול: מסגרת שמארגנת ומאפשרת, אך גם כמרחב שבו מותר לשמוט, להיעלם, לאבד. בתוך המתח הזה מתמקם הגיליון: בין הצורך להחזיק לבין היכולת לשחרר, בין התשוקה לזכור לבין היעד הבלתי נמנע של השכחה.
כתיבתו של יואב בן־משה על תצלומים שנאספו מהשוליים הפיזיים של המרחב כמו פחי אשפה ממחישה כיצד ההחזקה הזמנית באובייקט נשכח יוצרת "ארכיון של היעדר": מרחב שבו השהיית ההחזרה והסירוב לשיבוץ מחדש משמרים את אי־מיקומו של החפץ.
נועה פרדו, כותבת על אובדן זיכרון אמה וחושפת תהליך שבו הזיכרון האישי נספג במבנים ציבוריים של מיתוס וייצוג. הגעגוע מתפקד כאן כזיכרון נטול מושא, המתקיים בהווה ומתנגד למבחן האימות העובדתי ומציב את עצמו ככוח חי בפני עצמו.
בניתוח עבודותיהם של הירושי סוגימוטו ופרנסיס אליס מציעה סוהיילה אבו מונייר את "התיבה הלבנה" כחלל שבו פעולת התיעוד מגלמת את עצמה כהתפוגגות: הצטברות זמן (חשיפה ממושכת, התכה הדרגתית) המניבה דימוי שבו נראות יתר מוחקת את המראה, והחומר המתכלה מותיר עקבה ללא גוף.
אודיה זילבר מציבה פרפורמנס עירוני כמרחב שבו הדימוי, הגוף והחפץ פועלים כיחידות טקסיות. המהלך חותר להשהות את היום־יומי באמצעות חדירה של מבע פואטי־פוליטי, המציע לשכחה תפקיד פרודוקטיבי הפותח תנאים של אפשרות לחידוש התפיסה והחוויה. כאן השכחה אינה פעולה פנימית בלבד אלא חוויה קולקטיבית, טקסית, שבה ההווה עצמו מתמוסס אל תוך מיתוס חדש.
שחר היימר מציעה לראות דרך הדיו כיצד אש ומים, יסודות של כליון, הופכים דווקא לחומר של תיעוד: עדות חיה לכך שהכוח המכלה הוא גם הכוח המשמר. המדיטציה על קליגרפיה, מים ואש מפרקת את היסודות ככוחות כפולים, מקור ליצירה ואמצעי לאיון. הפיח, תוצר הבעירה, מתגלה כחומר התיעוד עצמו, עדות למתח שבין פעולה מתכלה לבין עקבתה החומרית.
עומר פרי מלווה את התערוכה של אבי סבח במוזיאון תל אביב עד לרגע פירוקה, ומנסחת את דמותו של "התליין של המוזיאון" כמי שמגלם את טקס השכחה המוסדי: זה שאינו מוחק, אלא מפרק; אינו הורס, אלא סוגר. במעקב אחר המחיקה המובנית בתוך מנגנוני התצוגה, היא מבקשת להאיר את שארית הפעולה: הרגע שבו יצירה מאבדת את ההקשר החי שלה, ונמסרת לשכחה מוכרזת, מדודה, ממוסגרת היטב.
בתוך משטרי זיכרון המבקשים לארגן את האובדן כדי שיהיה נסבל, מוכר וניתן לשכפול, השהיית הזיכרון לא כשכחה אלא כהימנעות מהפקת משמעות מיידית, עשויה להיות הפעולה הרדיקלית ביותר.