גם למינוטאור הייתה אמא אוצרת: קרן ויסהוז

קבוצת SHEVA שואלות כיצד משפיע סיפורן של אותן אימהות קמאיות, המוזכרות שוב ושוב בתפילות, בסיפורים ובשירים, על אימהות עד ימינו. אולי סיפור הגירוש מגן העדן הוא הסיבה בשלה למדנו לקבל את הסבל כמרכיב טבעי לאימהות, "עונש" אותו ירשנו מחוה אימנו. או סגנון האימהות של ארבע המטריארכליות, מייסדות השושלת היהודית: שרה, רבקה, רחל ולאה; המייצגות נשיות נואשת לאימהות, הנלחמת בקנאות על זכויות הירושה של ילדיהן. אימהות מניפולטיביות שאין בהן חמלה לילדיהן של אימהות אחרות. מהו השיעור בהורות שמלמדת המיתולוגיה באמצעות מיתוסים כמו של האם והאלה דמטר, אמא שהיא כוח טבע, הקמלה בעקבות חטיפתה של ביתה פרספונה אל השאול, וכמה היא מזינה חרדות אימהיות עד ימינו. כיצד מיוצג האינסטינקט האימהי כיסוד טבעי, שמתגבר אפילו על זרותם של תינוקות מאומצים בני מין אחר, בדמותה של הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס, ומנחילה להם את טיבעם הפראי.
כל אחת מהאומניות פורמת קשר סבוך של רגשות והיסטוריה פרטית שבינן לילדיהן. הן מביטות באומץ באימהות האישית מתוך נקודת המבט הארכיטיפית. נשענות על הסיפור המיתולוגי, המציע את המרחק הדרוש לטיפול בנושא כל כך סבוך. כל משיכה מוטעית היא טריגר המפעיל תגובת שרשרת המובילה גם לעבר, אל מערכת היחסים שלהן עם אמותיהן, ובנוסף מעוררת תהיות לגבי סוג ההורות שמורישות הן לילדיהן.
הדיון המתפתח בשנים האחרונות סביב נושא האימהות מאפשר לחברות קבוצת SHEVA להרחיב ולהעמיק את המבט הכנה על הקרבות, הניצחונות והפשרות שהן מנהלות סביב מרכיב מהותי זה בזהותן כאימהות יוצרות. דרך בחינת מערכת היחסים הדינמית שלהן עם ילדיהן והתהליכים שהן עוברות עם השנים, מתאפשר להן לסדוק את הסטיגמות הרבות הסובבות את הנושא. להציג מורכבות וגוונים שונים של אימהות ולהעלות למודעות את הארכיטיפים והמיתוסים שפועלים ומפעילים אותנו.

איה סריג
איה משתמשת בניירות הלקוחים מספרים, חוברות וגזרות בורדה עם הוראות לתפירה. הגוונים השונים של הניירות מעידים על גילם והעיבוד שמעבירה אותם איה מאגד אותם למעין בלוקים. מלבנים אלו היא מקימה קירות, בית על ארגזים, שלא ברור אם הוא בתהליך בניה לקראת מבנה שלם ויציב או הולך ומתפורר בתהליך שיוביל לכליה. איה נוגעת ביצירה זו במיתולוגיה המשפחתית העוברת מדור לדור, בעקרונות המפעילים ומנחים אותנו, שעברו אלינו בתורשה מהורינו וחבויים בתת מודע ההורי שממנו נגזרות "הוראות ההפעלה" שלנו. הקיר מציב בפני הצופה שאלה, למולו אנו מתבקשים לבחון את ההתניות והאמונות שלנו ללא אפשרות להתחמקות מהתמודדות עם הנושא. מול הקיר נחשפים הסיפורים שסיפרנו לעצמנו על הזהות שלנו בתוך המשפחה. איזה חלק מהסיפור הזה כתבנו בעצמנו, איזה חלק נכתב על ידי אחרים ואיזה חלק הוכתב לנו על ידי החברה.

ענת גרינברג
ענת מתארת בציוריה מערכת יחסים סימביוטית בין הורה לילד; היא מביעה בהם את האופן שבו משתנה תפיסת הגוף של האם כך שילדה הופך לחלק המשכי של גופה, ויוצר מעין יצור כימרה בעל ארבע זרועות ושני ראשים.
ענת לוכדת תחושה מוכרת לאימהות רבות של הפקעת הבעלות על גופה והאינדיבידואליות שלה לטובת טיפוח דור ההמשך. ההיאחזות הפיזית המפותלת, מעניקה ביטחון וחום לצאצא אך מחירה מתבטא בטשטוש הגבול בין הגופים והכבדה על האם. נדמה כי גם לאחר התפתחותה של נבדלות בין אם לילד ושובה של האוטונומיה על הגוף, נותר בינם "חבל טבור" סמוי הממאן להיקרע. אכן אין אפשרות לאם להינתק מקשר זה, המשתלט ותובע את כל כולה, הוא מסמא את עיניה כך שאין ביכולתה לראות את הצאצא כפי שהוא, זו תמיד תהיה הנקודה העיוורת של האם.

לילי פישר
הזאבה של לילי, מיללת אל הרוח כשהיא מוקפת בגוריה הפרועים, כל אחד מהם בעל סממנים ואופי משלו המתבטא באטריבוטים שבידיהם. הבסיס המבני שלהם, על גלגלים של עגלות קניות, נושא משמעויות רבות: ניידות והזריזות מצד אחד ומחסור ביציבות מהצד שכנגד. בטנם החלולה מאפשרת להם לשאת איתם מטען "ולהחזיק" אותו בבטן. מיתוסים רבים נקשרו בתכונות האימהיות של הזאבה וסוג ההורות הפראית והמסורה שהן מפגינות, מהזאבה הקפיטולינית שאימצה את רמוס ורומולוס ועד לזאבה שגידלה את מוגלי. אך היא גם אם חורגת העלולה להוות סכנה לגורים אסופים. ואולי זו הזאבה הפראית, החופשיה, עליה כתבו מורין מרדוק וקלריסה פינקולה אסטס בטקסט הפמיניסטי, 'רצות עם זאבים'. כתמי הצבע האדום כדם על שמלתה של האם מרמזים על הפוטנציאל לאלימות שעלולה להתפרץ בכל רגע על הסובבים אותה או על עצמה.
שיתוף הפעולה של לילי עם רוזה על הסרט 'סיפור בשני קולות', מחזיר אותנו למוטיב הזאב דרך האגדה על כיפה אדומה. הן מקריאות במקביל בעברית וספרדית את הסיפור המוכר כשהן לבושות כילדות במדי בית ספר, כפי שנהגו ללבוש בילדותן בארגנטינה ואורוגוואי. הסיפור המוכר ששוכפל ותורגם לאינספור שפות, מעיד עד כמה נפוצה השפעתם של המיתוסים וכיצד הם חוצים גבולות בין יבשות, תרבויות ושפות.

רוזה בן אריה
רוזה יוצרת צמח מתפשט ועולה על גדותיו הצומח מתוך כלי מעבדה, כמו ניסוי ביולוגי שיצא משליטה. צמח האם שולח קנוקנות שעירות לכל עבר כובש את סביבתו ומפיץ את פירותיו אל כלי מעבדה נוספים. היצירה שואבת השראה מעברה של רוזה כחוקרת מעבדה במכון וולקני העוסק בטיפוח זני צמחים חדשים. נדמה כי הצמח השופע מחפש בעזרת שורשיו השלוחים אחר דבר שאבד לו, כמו דמטר אלת האדמה והתבואה, המחפשת נואשות אחר ביתה פרספונה, שנחטפה אל השאול שמתחת לאדמה. רוזה מאתגרת את תפיסת ההורות כטבעית ואינסטינקטיבית ומציגה אפשרות להורות שהיא תוצר תרבותי מהונדס.

דליה חי אקו
דליה עוסקת בארכיטיפים הקמאיים הרוחשים תחת מעטה ההורות המודרנית. היא חוזרת אל המיתוסים של התרבות הקלאסית אך מביטה בהם מנקודת המבט ההורית: היא בוחרת לספר מחדש את סיפורו של איקרוס מזווית ראייתו של האב, דדלוס, הרואה את בנו מתעלם מאזהרותיו לגבי הכנפיים שנתן לו וצולל אל מותו, סיפור טעון ברגשות האשם והאחריות שנושא ההורה במעשיו לפרי חלציו, והטרגדיה בצפייה חסרת האונים בנפילתם. דליה מתעמתת מחדש עם דמותה של חווה אימנו המקבלת בהכנעה את עונשה, גופה כבול לתפקידה הביולוגי ללדת את דור ההמשך. לציוריה של דליה מתלווה נחש עקלתון המשתלשל אל רצפת הגלריה, ספק חבל טבור, ספק פלוס רפוי שבשלו בעצב נלד בנים. היא עקודה לגורלה האימהי כמלאך האמור לגונן על ילדיו אך למעשה היא נותרת חסרת אונים. האם הארצית אינה מלאכית ובוודאי שאינה אלה, אפילו אם החברה משדרת לנו ציפייה שתהיה כזו.