מחוגה וגלקסיות אוצרת: אביטל וכסלר

לשער האקדמיה לפילוסופיה ומדע כתב אפלטון ב-388 לפנה"ס: "מי שאינו יודע גיאומטריה אל יכנס".
מראשית התרבות נעשו ניסיונות מדעיים ופילוסופיים להסביר את העולם ומסתריו באמצעות גיאומטריה. חישובים גיאומטריים שימשו להבנה של אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אופטיקה, אסתטיקה, מיסטיקה וריפוי.
על במת ההיסטוריה הגיאומטריה עלתה במופעים רבים; ביוון ובמצרים העתיקות נקבע כי חתך הזהב הוא נוסחה גיאומטרית שמשמשת המפתח לכל מה שיפה בטבע וביצירה האנושית, טענה שזכתה לפריחה במהלך הרנסנס. בסוף המאה השש עשרה טען יוהאנס קפלר שהיה אסטרונום, מתמטיקאי ואסטרולוג גרמני, כי במרחק בין הכוכבים השונים נכנסות בדיוק צורות גיאומטריות בסיסיות כמו פירמידות, קוביות ועיגולים. במאה השבע עשרה ניסח ניוטון את האופטיקה הגיאומטרית, ובמאה העשרים התפרסמה תורת היחסות של איינשטיין. מיסטיקנים מתרבויות שונות מתארים את האור כמופע גיאומטרי, הקבלה היהודית מתארת את נוכחות האלוהי במציאות באמצעות מבנה גיאומטרי של אילן ספירות ומתייחסת למבנים כמגן דוד ואחרים, ובשפת האור השאמנית ממקסיקו ריפוי נעשה בתדרים אנרגטיים המקודדים בצורות גיאומטריות שונות.
במציאות בה חיינו בשנה החולפת, בתקופת מגפת הקורונה בה נדמה כי המציאות הפכה כאוטית ובלתי צפויה, עם הסדר שהתערער והזמן שהתפנה פתאום לחשוב ולהתבונן, רבים שבו אל הניסיון ההיסטורי, אולי העקר, להסביר את כל היקום ומסתריו באמצעות אותם חוקים. מאטומים ועד גלקסיות, משבלול ועד מבנה אדריכלי, מכימיקלים ועד גופים אנרגטיים של ישויות ונשמות, ושל האור שלהן.
הרצון למצוא סדר במציאות מעורערת, כזה הנמדד בקווים, מעלות, מרחקים, חוקיות, סדר וסימטריה נוכח גם באמנות עכשווית. האמנים בתערוכה מתבוננים או עושים שימוש בגיאומטריה באופנים שונים, חלקם משתמשים בה כהשראה מורפולוגית כמעט מיסטית כמו בעבודות של ליאת אלבלינג והני ון הרטינגסוולדט, ניצן סט ועדן בנט בוחנות את ההקשרים התרבותיים והיומיומיים שלה, ושי הלוי והחזית האנלוגית: אריק פוטרמן ואריאל סנפירי, בוחנים את האפשרות לנוע בתוכה ואת הסטיה שהעולם המודרני מאפשר מתוך מגבלות המשפטים המתמטיים והאסתטיים המוכתבים מראש. ההתבוננות במבניות המוקפדת ובתרגול הגיאומטרי הקר, חושפים את החריגה המרמזת על הכאוס שנותר מחוץ לתרגיל, ואת חופש הבחירה והאפשרות להיוותר עם חידה קיומית בלתי פתירה, היש סדר או אין?

עדן בנט יוצרת מיצבים מחומרים זמינים, חלקם עוברים התערבות פיסולית. ביצירה "תרשים" בחרה האמנית חומרים ביתיים, ומשחקיים, שאריות טקסטיל, ווים, חישוק, פיסות עץ. חומרים נפסדים ומוכרים, כאלה שבדרך כלל מרכיבים את האסתטיקה בסביבה הביתית והעירונית אך לא זוכים לתשומת לב ישירה. היא מארגנת את החומרים כתרשים גיאומטרי, שיש בו תנועה, חוסר איזון, מתח מסויים, כאילו היו חידה שיש לפתור.
בדרך כלל תרשים, מצביע על סידור של אובייקטים במרחב אחר ולרוב נעשה בקו קפדני. המשמעות שלו נבנית בציון קנה המידה והתכלית שלו. במיצב בביתא התרשים נוצר מתלת מימד שטוח, רך, משתנה ומוכר, ללא ציון המרחב שאליו הוא מתייחס. האם זהו מתווה של היומיום? של העיר, הנוף או הבית? של היחס בין הבנוי לשמוּט במרחב הציבורי? אבל הרי הוא מורכב מחלקים ממשיים שלו. האם הוא יכול להצביע על עצמו? בנקודת הזליגה של החבל אל הרצפה התרשים יוצא אל המרחב התלת מימדי, אל התנועה והתחושה, ומחייב את המבקרים בתערוכה למדוד מרחק וקנה מידה בינו לבינם.

הני ון הרסינגוולדט, אמנית הולנדית שעלתה לפני שנים ספורות לארץ, יוצרת פסלי חוצות קונספטואליים וסימבוליים המושפעים משפה קוביסטית. בתערוכה היא מציגה סדרת פסלים שכל אחד מהם מזכיר בצורתו מבנה תפילה או קדושה, והם מתייחסים לתנועת נפש ורוח שונה. נדמה כי אלה מיניאטורות של מקדשים פנטסטיים, עתידיים או עתיקים, שלא ברור מה הזמן והמקום שלהם. גיאומטריה משמשת ככלי רוחני בתרבויות שונות, למשל, מגן דוד, אילן הספירות הקבלי, פנטגרם, צלב וצורות נוספות, משמשות כמודל שמארגן קדושה, רוח ואור במופעים השונים שלהם בעולם. בפסלים השילוב בין צורות בסיסיות, החומר, המרקם והצבעוניות האדמתית, מזכירות אתרים היסטוריים מקודשים. לעיתים קרובות הוקמו האתרים בסנכרון עם מסלולי הכוכבים ובחישובי מרחק גיאומטריים ביניהם, ויצרו צירים שהעולים לרגל נעו עליהם לאורך הדורות. ההתבוננות הזו מעלה את השאלה על אילו צירים גיאומטריים אנו נעים היום בבלי דעת בזמן שיטוט בתערוכה או בהליכה אגבית ברחוב.

במהלך שנות ההוראה של ניצן סט בכפרים בדואים בצפון, היא התוודעה ל"אתנומתמטיקה" שיטה יישומית ללימוד גיאומטריה המתבססת על פרקטיקות חישוביות המתקיימות במישורים שונים של חיי היום-יום, בקרב קבוצות אתניות. המיצב "קונסטרוקיביות חברתית", שחלקו מוצב בתערוכה, בנוי ממסגרות עץ שכל אחת מהן מדגימה חלוקה המבוססת על סכמה עיטורית מתוך רקמה של שמלה בדואית. המסגרות יכולות לשמש כבסיס למחוגה שמסייעת לתלמידים לפתור תרגילים ממערך לימודי הגיאומטריה. מסך הפתרונות מתקבל הדגם המלא של הרקמה הבדואית המסורתית. המבניות ההדרגתית שמושכת את העין לחפש את ההתפתחות וההשלמה, החיבור המהודק בין אמנות, חשיבה מתמטית, מודעות חברתית ויישומיות, מייצרות קתרזיס אסתטי הן מבחינה אנושית והן חזותית, בנקודת החיבור שבין גיאומטריה לכיתה ח', רקמת שמלה והנשגב.

הפרויקט נוצר בליווי וייעוץ של המתמטיקאי תומר פלג.

פוטוגרמטריה היא שיטת העבודה היומיומית של שי הלוי בתפקידו כמתעד וחוקר ברשות העתיקות, זוהי שיטת צילום ומיפוי הנשענת על חישובים גיאומטריים ואחרים שיוצרת מתוך אלפי תמונות, תמונת תלת מימד של אתר שניתן לשוטט בה. ביצירה "חלל המגילות הגנוזות" שנוצרה לקראת התערוכה, בחר הלוי לצלם את המעבדה שלו, חדר אפור שאינו מחזיר אור, בו הוא מצלם בגפו מאות אלפי ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו בעשורים האחרונים בארץ. פיסות מהמגילות הגנוזות, קמעות, ופריטים טעונים אחרים המקודשים לדתות השונות בטכנולוגיה מולטיספקטראלית יסודית וייחודית (פילוח האור לאורכי גל משתנים). לצד תיעוד החדר מופיעה רשימה טכנית, כמעט אינסופית של פריטים שצולמו במהלך שעות העבודה ביום אחד, ועוד אחד, ועוד אחד ועוד. ניכר כי את הלוי מעסיקה השאלה מה נותר מהקדושה והמשמעות המיוחסות לממצאים האלה, האם איזו השפעה שלהם נשארת אחרי שהם חוזרים למעבדת השימור, חלל התצוגה או המחסן. החדר האפור, האטום לאור ולאקלים שבחוץ, מתגלה כשכבתי, מרובד ומתפורר, חלל מנותק הנדמה כאתר לארכיאולוגיה דיגיטלית אניגמטית העשויה מאור ורעיון. נדמה כי כמו אותו ארגז חתום המצולם ניצב על רצפת החדר, התשובה נשארת חתומה אך מתפוררת, ברורה אך חמקמקה, נעה בתנועה תמידית עם רוח הזמן.

ליאת אלבלינג מציבה מודלים בחלל הסטודיו, מאירה ומצלמת אותם. היא מארגנת צורות בסיסיות, בוחנת את היחסים ביניהם, את הזיקה שלהם למבנים ארכיטקטוניים ולחללים ביתיים, ואת יחסי האור והצל בתוכם. כך מתקבלות קומפוזיציות מלאות הוד, מקומות שהם זרים ומוכרים בד בבד, נעדרים נוכחות אנושית אך מלאים בנוכחות שקטה, האור נע בהם וחושף בהם סודות והסתרות. הצילומים מזכירים תרגילי רישום של צורות וצללים, היסודות מהם מתחילה התבוננות אמנותית של כל אמן ותלמיד, את אותם אימונים הראשונים של העין בהבחנות שבין קרוב ורחוק, גדול וקטן, עגול ומצולע, חשוך ומואר. ההדפסות גדולות המימדים, הבחירות הצבעוניות והשקט שיוצרת אלבלינג מאפשרים התבוננות מדידטיבית, עמוקה ומרגיעה. נדמה כי אלה הם פתחים למרחב שהות שאין לו סוף, עולם מקביל, כמעט אוטופי, הנשען על עקרונות דומים למציאות המוכרת אך כזה שנעדרים ממנו שינוי והתכלות.

החזית האנלוגית הם צמד האמנים אריק פוטרמן ואריאל סנפירי שמתמחים בטכנולוגיה אנלוגית בעולם דיגיטלי. לקראת התערוכה הם יצרו את המיצב Nonagon כשמו של מצולע בן 9 פאות. מדובר במיצב הבנוי מתשע טלוויזיות אנלוגיות. הטלוויזיות מחוברות למודול, מעין מוח סינתיסייזר - אוסילטור שמזין את הטלוויזיות במידע ויזואלי, המיצב כולו הניתן לצפיה גם מהרחוב, מגיב ומושפע מתנועת המבקרים ומהסאונד שבחלל וברחוב. גלי האור מגיבים לאותות שונים שהאמנים הזינו אל המודול, כך נוצרו צורות גיאומטריות הנעות במהירות במסכים. בדיאלוג עם המחשבה על הצילום במעגל סגור כצורה גיאומטרית, בחרו האמנים לפתוח את המעגל הסגור ובתוך הדימוי הקבוע משתלבת ומשפיעה תנועת המבקרים הנקלטת בעדשת מצלמת הוידאו כך שהמיצב כולו הופך למעין קליידוסקופ בו נשברות ומתמזגות צורות גיאומטריות, דמויות, יצירות האמנות שמסביב, הזמן, התנועה והקול. בשונה משטיחותם של מסכי הלד הדיגיטליים שהתרגלנו אליהם ובהם הדימוי מופיע מנותק, שלם, ולא מופרע. החזית האנלוגית פועלת מתוך גישה חומרית וממשית יותר, המחוברת לרגע, למקום ולקהל והתוצאה היא סוג של פיסול דינמי באות ואור.
בחלון הויטרינה מוצגת עבודה נוספת בת שלושה מסכי מיני אנלוגיים ובה התייחסות לדימויים גיאומטריים שונים ולמיצב Nonagon המוצב בתוך הגלריה.