ציפור בחדר אוצרת: אביטל נאור וכסלר

הפואמה "העורב"; של אדגר אלן פו (1845), מתארת ערב חורף קר בו עורב נכנס, כאורח לא קרוא, לדיאלוג אפל ומשונה עם אדם בודד בחדר ומסרב לעזוב. על שאלותיו המרובות של האדם שבור הלב שבחדר, הוא עונה רק במילה אחת: Nevermore 1.
גם את אפרת רובין וחנה גולדברג העורב מסרב לעזוב, אך הנוכחות שלו מורכבת ומרובדת ואינה רק סמל של אימה ומוות. שתיהן שבות לדימוי העורב, אם אל מחוות הגוף הגמלוניות ומלאות ההבעה שמשתלבות אצל אפרת רובין בכוריאוגרפיה ובביצוע או בצללית אנימציה מרומזת, ואם בסדרות ממושכות של ציורי שמן חופשיים על קנבס או קרטון של חנה גולדברג, המתארת עורבים מוכרים, בדיוק כמו אלה שנראה מחוץ לחלון הגלריה ברחוב האפור. בדיאלוג הממושך והעשיר הזה, בשונה מהפואמה, העורב עונה בהרבה יותר ממילה אחת. אך לא רק עורבים שבים בעבודות של שתי האמניות, שנמצאות בשלבים שונים בחייהן ויוצרות בתחומים שונים. אלא גם נשיות, גופניות, השתייכות למערכת משפחתית או קבוצתית, והדיוקן העצמי כאישה בתוך חיים שיש בהם תפקידים למלא, וסדר לשמר.
מעניין כי שתי אמניות שעוסקות באופן כל כך מובהק בזהות נשית חוזרות אל העורב שנתפס לרוב כציפור זכרית. העורב נחשב כבעל תבונה וזיכרון יוצאי דופן, הוא מלקט ואוגר חפצים ויש לו חיבה מיוחדת לנוצצים שבהם, הוא מקיים קשר זוגי אחד ושומר עליו כל חייו. בהקשר התנ"כי הוא מוזכר לראשונה בסיפור נח והמבול, כשהעורב נשלח מהתיבה ונודד עד שיבשה הארץ, עובדה שעומדת בניגוד לקשר ההדדי והמשמעותי שיש לנח עם היונה (שנתפסת לרוב כנקבה).
בסיפור אחר, בספר מלכים, מתואר כי העורבים מכלכלים את אליהו בלחם ובשר פעמיים ביום ולמעשה מצילים את חייו. אך גם במקורות חז"ל וגם בתרבויות רבות נוספות הוא מסמל מוות, אולי גם בשל נטייתו לאכול נבלות. לאור האמור, אין ספק שהעורב מתקשר לנושאים כמו זיכרון, אגירה, אכילה, זוגיות, תנועה, חיים ומוות. נושאים שחוזרים באופנים שונים ביצירה של אפרת רובין וחנה גולדברג.
אפרת רובין מלהטטת בין מחול וכוריאוגרפיה, ניו מדיה ווידאו, מיצב, אנימציה וציור. בתערוכה מוצגות ארבע עבודות מורכבות ושונות שלה יום, עורבים, דיוקן ויער, שנימים דקים מקשרים ביניהן, בנוסף היא מעלה בתערוכה ב-13/12 את המופע "ציפור שחורה" שנוצר ומבוצע בשיתוף עם המוסיקאי יהוא ירון. רובין לוקחת חומרים מהחיים, מיחסים, מהבמה ומהתרבות הפופולרית ויוצרת מהם הקשרים חדשים.
עבודותיה עוסקות בפער ובחיבור בין שכבת החוץ - הגלויה, המתפקדת, האסתטית והמהודקת, לבין תהומות רגשיים ופסיכולוגיים שנוגעים באומץ בייאוש, בשבר, בכאב וברצון להימלט לחופשי מסדר, הירארכיה, ותרבות של נכון ולא נכון. הצללים שנולדים מהתהום מגיחים אל פני השטח גם כשהיא מפנה מבט הומוריסטי על החיים ועל מערכות היחסים המשפחתיות. הצללים מתבררים כבעלי כנף, מנקרים בשארית ארוחת הערב, מתיישבים על אדן החלון, מטילים את צילם על רצפת החדר.
נראה כי הדימויים שמתוכם היא יוצרת מתהפכים על יוצרתם, החדר החמים הופך לקלסטרופובי, גינוני שולחן האוכל הופכים למופע קניבלי. הציפור שיכולה לאפשר מעוף ודרור מופיעה כראש היברידי גדול מימדים ומאיים הנישא על כתפיה של דמות שברירית וחשופה. הצבע הוורוד שנתפס לרוב כמשדר רוך מרשמלוני מתקתק ותינוקי חוזר בעבודות בגוונים משתנים, ומגיע לשיא בארוחה הורודה והקרנבלית שבעבודת הוידאו "דיוקן", ובחפצים ובאנימציה שבמיצב "יער". אך ההצטברות הופכת את המתיקות הורודה לסכרינית, נבלעת בכח, עד כי מתוק וצורב בגרון.

ורוד שהופך לביצה טובענית והזייתית, בוץ זרחני שדבק למגפיים הגסים. אך הגמישות הגופנית של רובין כיוצרת מתגלה גם כגמישות נפשית שמאפשרת לנער את הבוץ כמו נוצות ישנות, ולהתחיל לשחק מהתחלה. משחק שבולט במיוחד בעבודת הוידאו "דיוקן", בה מביימת רובין סרט פסבדו-תיעודי על חייה. גילוי וחשיפה של רגעים שנמצאים לכאורה מאחורי הקלעים בתוך היומיום- שיחת חולין עם אמה, מטלות בית כמו כביסה ובישול, רגעים שלה שרה בחדר הילדים. באמצעות טכניקה של מציאות רבודה רובין שותלת מסכה קבועה אך וירטואלית, של דיוקנאות עצמיים שונים שציירה. כך הרגעים הלכאורה אותנטיים מתפרשים כבדיחה, שיש בה גם רגעי גרוטסק, הסתרה מתוחכמת ומשעשעת שדווקא חושפת פגיעות.

חנה גולדברג עוסקת במקומה כאמנית ואשה בתוך העולם הדתי על מורכבותו וגבולותיו, גם היא נוגעת באומץ בצרימות ובסדקים שהיא מוצאת בין חלקי החיים שלא תמיד נעים יחד בהרמוניה. גולדברג מצביעה על הסתר הפנים - ביטוי שמקורו ביחסים שבין בורא עולם לאדם המאמין, והופכת אותו להסתר פנים שבין אדם לאדם, תוך שהיא מקשרת אותו לחווית המחיקה של המקום האישי. מחיקה שמתקיימת לעיתים בחברה מסורתית שדוגלת בחשיבותו העליונה של הקולקטיב על פני הפרט. אותו מימד אישי שהוא גם מעיין היצירה והחופש של כל יוצר.
גולדברג נוטה ליצור בסדרות, בתערוכה מוצגות עבודות בודדות שמייצגות ומנכיחות שתי סדרות משמעותיות ביצירתה בשני העשורים האחרונים. האחת- דיוקנאות עצמיים שעוסקים בצניעות, בכיסויי הראש של אישה דתית שהופכים מאלמנט של צניעות ונוי לשקית חונקת. יצירה קרובה היא "ארבעתנו"; דיוקנאות עצמיים שהשתרבבו, ישירים, כנים ומטרידים, אל פניהן של בובות ראש שבמקור משמשות כמעמד לפאה שתפקידה להסתיר ולהצניע כמעין גרסה חלופית וחתרנית לארבע האימהות. והסדרה השניה- "הסתר פנים", תמונה משפחתית מחוקת פנים של משפחה יהודית אירופאית מלפני מלחמת העולם השנייה, האסתטיות של הדימוי, הרוך הנשי בתנוחות, והצבעונית החמה לא מסתירים כי המחיקה של תווי הפנים מצביעה על אלמוניות גנרית, על עוד משפחה עלומה שנמחקה מרשימה ארוכה של חיים. מתחת כל אלה בוערת בגווני האדום שאלה נוקבת על הסתר הפנים של אלוקים בשואה.
המשפחתיות ניכרת גם בציורי העורבים שגולדברג מציירת לעשרות. עורבים בקבוצות או פרטים בודדים, הם בעלי נוכחות משכנעת, קווי אופי ומבע שונה כאילו מדובר בדמויות אנושיות בעלות מנעד רחב של רגשות ומאפיינים. העורבים נתפסים בעיניה כציפור שוליים דחויה, כ"לא-ציפור", והם ניצבים כבדים על הקרקע, וכמעט ואינם מתוארים במעוף, ורק הטכניקה החופשית והנוזלית משווה להם תנועתיות.
ציפור בחדר, בין אם היא אורחת קרואה או צל מטריד, בין אם היא ישות של מוות או של תנועה, היא מבקשת לה חדר משלה, מרחב ביתי אך נטול קירות בו היא יכולה לפרוש כנפיים ולעוף.