הנוף מרהיב עיניים, בלילה קר אוצרת: אביטל וכסלר

גלויה כפי שאנו מכירים אותה נולדה ברבע האחרון של המאה התשע עשרה וימי הזוהר שלה נמשכו עד לשנות העשרים של המאה העשרים. הגלויה שימשה אז כאמצעי מהיר, זול, נוח ומקובל. הדימויים היו בשחור לבן ולעיתים נצבעו בשיטות שונות של צביעה ידנית. בראשית הציונות הגלויות שימשו כדי לתקשר עם הקהילות היהודיות שמעבר לים ונשאו פורטרטים של דמויות מפתח לאומיות ותעמולה לטובת יישוב הארץ, לצד ברכות שנה טובה. במדינת ישראל הצעירה פעלו כמה חברות לייצור גלויות, כך נוצר מאגר דימויים המשקף את רוח המקום והזמן מבחינה אידיאולוגית, ומבחינת ערכים פופולריים של יופי ואסתטיקה, ושל אורח חיים וסגנון חיים.
בקיץ האחרון התקיימה תכנית השהות "חדר זוגי - דאבל דייט" המשותפת לגלריית הקוביה ולביתא בתמיכת מפעל הפיס, במהלכה התארחו בביתא דיוי בראל וקרן זלץ, שניהם צלמים ומרצים לצילום, שחקרו אוספים שונים של הגלויה הישראלית, בעיקר גלויות משנות השישים והשבעים. התמונה העולה מאוספים אלה היא שילוב בין התפעלות לאומית בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, לבין תרבות פנאי וקיט מתפתחת.
הגלויה היא אובייקט קטן, מיוצר בייצור המוני וזול, ומאופיין בצבעוניות מוגזמת. הגלויות מתארות סצנות סמליות מלאות פתוס, או רגעים אגביים מאתרים פסטורליים בהם תמיד זורחת השמש, השמיים כחולים, והדשא ירוק ורענן, וברב התצלומים האלה, זהותו של הצלם לא ידועה.
מצידן השני הגלויות הן מסמך אנושי מינימליסטי, בשורות בודדות מתואר מצב הרוח, האתר שמופיע בדימוי שעל הגלויה, מזג האוויר, ואיחולים וברכות למכרים ובני משפחה, כל זה בנימה אישית, אך ריקה מתוכן, טקסט שידוע כי עינו הפקוחה של זר כלשהו עשויה לקרוא.
בתערוכה "הנוף מרהיב עיניים, בלילה קר" שכותרתה לקוחה מטקסט שעל גב אחת הגלויות, זלץ ובראל מגדילים את הגלויה הקטנה לממדי ענק. המבקר בתערוכה הופך באחת לדמות קטנה השוהה בנוף הגלויות, ולמתבונן מהצד נראה כאילו הדמויות הנעות הן חלק מהגלויה המקורית.
התערוכה כולה עוסקת בפירוק של האובייקט המצולם; הצבעים מתפרקים אל נקודות צבע שונות שרק המרחק מלכד אותן לצבע מזוהה. הנוף המצולם מתפרק לגורמים שונים; קו שמיים, מזרקה, דקל, אישה רוקדת ריקודי עם, הכל נדמה מוכר כל כך, אך ההקשר חסר.
האמנים יוצרים שתי תנועות הפוכות: האחת, הכלאה של דימויים שונים לכדי קולאז' שמבקש לשכנע כי הוא מתאר מקום אותנטי, והשניה, פירוק מחדש לשכבות שטוחות המוצבות במישורים שונים. למתבונן מהכניסה לגלריה נראה כאילו מדובר בתפאורה לתיאטרון, העמדה שמזכירה את תיאורי הנוף בסצנות תנ"כיות ברנסנס המוקדם.
ההתרפקות על הדימויים אמנם נוסטלגית, ומלאת חיבה לגלויה כאובייקט ולמבע הצילומי רווי התמימות והצבע, אך אלה משמשים רק כתפאורה למבט משועשע המחבר בין הר הבית לסחנה, בין ענף שקדיה, למטייל חבוש כובע טמבל בטיול בנגב. מבט המנכיח דווקא את מה שחסר בתמונה, את היישרת המבט הריאלית אל המציאות הישראלית המורכבת כפי שהיא - בין אם ביחס לאוכלוסיה הפלסטינית, ביחס בין ישראל הראשונה לשניה, בין דתיים לחילוניים, בנושאי מגדר או בנושאים כואבים אחרים. המרומז בכותרת ביחס שבין הנוף מרהיב העיניים, לקור הלילה החשוך.
במאמרה "מפות נופיות ושאלת הטריטוריה" (אורנים, 2010) מתארת ד"ר יעל גלעת את התפתחותן של 'המפות הנופיות' כקטגוריה ייחודית באמנות עכשווית ישראלית ופלסטינית, שהיא מערכת של השקות בין נוף, גוף וקרטוגרפיה, היא מציינת את הקונפליקט בין סוגי ייצוג שונים, נוף מזה ומפה מזה, וטענת כי זהו ז'אנר שמשכיל לחבר ביניהם תוך שהוא משמר בתוכו את הקונפליקט.
המפה הנופית של זלץ ובראל שונה מרוב הדוגמאות שמביאה גלעת, היא אינה מציגה עצמה מיד כמפה, ואינה יוצרת חיפוי לקרקע הגלריה, אלא עשויה שכבות דו ממד הניצבות, מודבקות ומונחות על הקירות ברחבי הגלריה, אך המרווח שבין ההצבות מנוכס אליהן ומרחיב את הטריטוריה שהן משרטטות ועליה הן תוהות.
לצד הנופים הקלישאתיים מופיעות מסגרות גלויה מוגדלות, המעוצבות כחלונות. במקור הכילו החלונות סדרת דימויים נושאית, אך כאן הן מופיעות כמצע חלול וריק. אולי כמו בחידה, העין והדמיון משלימות את המקום הריק בדימויים מוכרים מהעבר, אך המסגרת הסמוכה אל החלון מאפשרת דווקא למציאות הירושלמית היומיומית להשתקף, נטולת זוהר והדר.
לכל נוף יש את צידו השני, את ההיבט האישי שעולה מן הטקסטים, הצצה לחיים של אחרים, להתכתבויות משפחתיות, פרטים מזהים שעשויים ליצור הזדהות מחד ותחושת אשמה או אי נוחות מנגד. הטקסט האישי הופקע, והנה הוא מצולם, מודפס, משוכפל ומוגדל. ואם עד כה נראה כי התערוכה היא מעין הצעה לטיול במודל אחד אפשרי של ישראליות, מיני רבים, הטקסטים המצולמים מעלים על הדעת כי כל המשפחות הישראליות דווקא דומות זו לזו והמציאות השתנתה בדרכה.
התערוכה מאפשרת לצופה להצטרף למשחק של "מה היה אילו".
מה היה אילו היינו מחליפים את דמות הצבר בדמותו של ערבי עטור כאפיה, מה היה אילו היינו מזיזים את האידיאולוגיות ממקומן, מאפשרים לרווחים בין המשמעויות לגדול, מה היה אילו היינו חופשיים להתבונן בדברים מחדש.