מתבוננת מתוך חלל הגלריה של ביתא אל החוץ בהשראת ז'ורז' פרק: גלריה עירונית. חלל לבן מאורך, תקרה גבוהה, חלונות גדולים פונים אל הרחוב, אנשים פוסעים על אבני מדרכה באפור כהה, ממהרים אל השוק או אל התחנה המרכזית, רכבת קלה שטה מימין לשמאל ומשמאל לימין. אתר בנייה, מנופים, טרטור מכונות, גדר מתכת גדולה מסתירה בור עמוק שנחפר אל קרביה של העיר, יסודות בטון ופלדה, רמזי בניין שייתנשא אל השמיים. בדלי סיגריה, קרעי עיתון, עלים ושקיות מצטברים בפינת הבניין, ריח שתן, החניה אסורה. עמודי מתכת, גדר קטנה ממתכת מקיפה עץ בלתי נראה. מה מכל זה מהדהד באמנות המוצגת בתוך חלל הגלריה? עיר - האם היא מקום, האם היא מצב, מה היא רושמת בעין ומה העין מזהה בה? וכיצד הצופה מזהה עיר גם כשהיא איננה הנושא הישיר? האם זהו ההרגל של העין? האם הזיהוי המיידי מצביע שהצורות טעונות במשמעות של בית ומקום, או שמא של סכנה וניכור?! ייתכן כי כמו בספרו של קאלווינו "הערים הסמויות מן העין", העיר מתגלה כישות שונה ואחרת לכל אדם, כמרחב תודעה ולא מקום גיאוגרפי, מעין עיר חלום. אם כן, אילו מן חלומות נחלמו ביצירות האמנות שבתערוכה, או איזה מן שערים לערי חלום מהוות היצירות עבור הצופה.
מתבוננת בתערוכה:יריעות נייר שחורות ספוגות גרפיט ושמן נמתחות כמו אספלט (הדר פרי); פתחי אוורור נאספים לכדי מניפת צבע כמו בחנות חומרי בניין (הדר סייפן); מסכי פלזמה בפינת רחוב מזמינים לשיטוט בעיר צללים פנימית, עכבישית (אן דייץ'); מבני יסוד קרמיים, כמעין גלמים ראשיתיים מהם יווצרו בסוף הימים גורדי שחקים (גילה מילר לפידות); תכניות מתאר ומודלים של עיר המתקיימת מחוץ להווה, ייתכן שתקום בעתיד, אולי כבר חרבה, אולי היא גוף פצוע, אולי זיכרון (אמיר תומשוב).רסיסים של עיר, מודעים ומכוונים, אקראיים ואגביים, בין אם הם צורה שמדברת את הלב ובין אם הם מחקר קונספטואלי, עשויים לרמז על האופן שבו העיר נטמעת בתודעה והופכת לדימוי.(*ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים", הוצאת בבל)אמיר תומשוב יוצר על קו התפר שבין אמנות, אדריכלות ואקטואליה. כמו בתל ארכיאולוגי הוא חוקר, חופר ומחבר בין ממצאים משכבות שונות: תכניות ממשיות או מדומות של מבנים וערים, תצלומים ממגזינים ואתרי חדשות שמסקרים אזורי אסון ברחבי העולם, דומים להפליא לאתרי בנייה, וגם כריכות ספרים, פתקים ושרבוטים מהמצאי האישי והמשפחתי. הוא נע בין מבט חיצוני, תיעודי ואוניברסלי לבין תחושה אינטימית של היזכרות והקשבה, ונדמה כי במהלך המחקר/מסע בדימויים הוא חושף הסתבכויות בנייה והרס, ומזהה זן חדש של יצורים היברידיים המורכבים מעיר-עץ-אדם, בלתי ניתנים להתרה.לאורך השנים אן דייץ' נוטה לאמץ צורות מסביבת המחייה שלה ולתרגם אותן לשפה חזותית פנימית שמשתנה ממקום למקום. במיצב הוידאו שבתערוכה מתאפשרת הצצה אל מרחב כמוס ופרטי שנולד מתוך הקשבה לעיר בה היא חיה ויוצרת כיום. העיר שנפרשת בסרט היא מרחב אינטימי ומוכר עבורה, "כאן" שהיא נושאת איתה לכל מקום ובכל זמן, והוא מכיל רגשות, זכרונות, מחשבות והתבוננות עצמית. אך עבור הצופה העיר אניגמטית ומעוררת זרות ומיסתורין- מילים שכמעט מתפענחות, קטעי סרטים כמעט מזוהים, אך העיר נותרת "שם", מעבר להישג יד כמו חלום של מישהו אחר. מתוך חיפוש חומרי חוזרת גילה מילר לפידות אל ראשית הבניה, אל היחידה הבסיסית שיכולה להמשיך ולהצטבר עד כי נוצר מבנה גדול ממדים.בסדרות שונות, מתוכן מוצגות עבודות נבחרות, היא בוחנת את מרכיבי הבניה וההרס, את התחושה של הגוף לנוכח המבנה, את התלכדות החומר, את הסיפור שיכולה לספר צורה פשוטה או מורכבת. לעיתים נדמה כי אלה מיניאטורות של מבני ענק, גורדי שחקים עתיקים שחלקם נהרסו ונפלו וחלקם מוצגים בשיאם, שלמים ומרשימים. מעוררים את זכרו של מגדל בבל, ומרמזים לאותה נטיה אנושית, לעיתים הרסנית, לבנות ולא לחדול. הדר סייפן יצאה לצלם בערי הדרום בהן נערכו מבצעי בניה נרחבים של תוספת ממ"דים ששינו את קו המתאר של העיר. התוספת המלאכותית שנולדה מכורח בטחוני הפכה לתירוץ להתקשטות ויצירתיות של התושבים שהפכו את פתחי האוורור של המממ"דים לנקודות חן של צבע על הבניינים האפרוריים. את הצילומים הרבים היא ערכה ועיבדה לכדי סדרה, מעין "מופשט גיאומטרי" בצבעים משתנים, כזו שמזכירה מניפת צבעים בתחומי העיצוב או הבנייה. סדרה שבה אסתטיקה מוקפדת, מאורגנת ועדינה מכסה על מציאות קונקרטית, מאד מקומית, מורכבת וכואבת.הנייר ביצירותיה של הדר פרי סופג הכל, שמן, צבע, פחם, עופרת. הצבע אינו נרשם כטקסט ואינו יוצר דימוי מובחן, אלא הולך ומצטבר, שכבה אחר שכבה, כאילו מנסה להעלים את זכר השכבות ראשונות. בתהליך סיזיפי ומתמשך פרי יוצרת יריעות כבדות מחומרים קלים, וכמו סוללת מהם נתיבים שמובילים את העין עד אין סוף. החומר אולי כלה, אבל הקו נשאר בחלל הגלריה, ממשיך לשרטט מסלולים שמגיבים כהד למראות הרחוב שבחוץ.
