שמיים וארץ אוצרת: הגר רבן

ראשיתה של התערוכה שמיים וארץ בספר ילדים. הספר "מיכאל והמפלצת מירושלים" מאת מאיר שלו, המלווה באיוריו של עמנואל לוצאטי, יצא בשנת 1989 בהוצאת מוזיאון מגדל דוד
אשר נפתח באותה שנה. הסיפור נפתח במעלליו של הילד הירושלמי מיכאל, אשר יוצא לילה אחד מביתו, ובמעשה קונדס מטביע עקבות רגליים משונות בשלג המכסה את העיר. טביעות הרגל המפלצתיות מעוררות מהומה רבה, ותושבי העיר מחפשים אחר המפלצת השוכנת בקרבם. לילה לאחר מכן, פוגש המיכאל בשניאוריר – המפלצת מירושלים, העשוי כולו
לוחות אבן וניזון מעצי אורן ואצטרובלים. השניאוריר מבקש ממיכאל להתוודות על מעשיו, על מנת שאנשי העיר יפסיקו לחפש אחריו, וחייו יוכלו להמשיך ולהתנהל על מי מנוחות– כפי שהתנהלו במשך 7500 שנים בהן חי בעיר. דניאל פלאי, מיכל סופיה טוביאס ושיראל ספרא המציגים בתערוכה הם ילידי ירושלים, אשר בבגרותם בחרו שלא לחיות בה עוד.

בהשראת הספר, התבקשו האמנים לחזור אל מקום, סיפור, חוויה או אירוע מקומי מימי ילדותם בעיר, אשר מהווה עבורם את ה”מפלצת” מירושלים – ולהתבונן בו מחדש.        במסגרת תהליך העבודה לקראת התערוכה, שמידת המקריות הגלומה בו אינה ברורה עדין, נראה היה כי כל העבודות מוצאות את השראתן באבנים: בין אם כחומר גלם, כאלמנט סיפורי, כאובייקט או כמיקום הטומנים בחובם זיכרון אישי משמעותי. יצירתה של מיכל סופיה טוביאס, ללא כותרת (עין יעל), מתפרשת על פני כל קירות הגלריה. טוביאס קדחה בקירות עשרות חורים בגדלים משתנים, תוך שהיאמייצרת מעין פעולה ספק רישומית – ספק פיסולית על פני חלל הגלריה כולו. במבט ראשון מערך החורים נראה אקראי, ומעורר מחשבות אודות הסימנים והצלקות ההיסטוריות הפזורות במרקם העירוני, הגיאוגרפי והדמוגרפי כאחד. המרחב המחורר של הקירות אכן קשור בהיסטוריה המורכבת של העיר, אך לא באופן גחמני או מטאפורי בלבד: מדובר בסידור מדויק ומחושב. בארבעה בספטמבר 1997 , בשעה 15:10 , יעל בוטווין בת ה 14- , חברת ילדות של טוביאס, נהרגה בפיגוע המשולש במדרחוב בן-יהודה, לצד ארבעה הרוגים נוספים. רישום החורים על קירות הגלריה מתחקה אחר מערך הכוכבים בשמיים כפי שזרחו באותו המקום, באותה השעה.

עבודתו של דניאל פלאי, דיוקן עצמי בהרי יהודה, מציגה מערך של מספר פסלי מאזניים הממוקמים על רצפת הגלריה. הם עשויים חומר מקומי: ענפי עצים, סלעים ואבנים הלקוחים מהרי ירושלים, וצלחות חומר מעוטרות בעבודת יד. למרות החומריות הכבדה והמקורקעת, המאזניים הם בעלי יכולת תנועה, וכל נגיעה בהם יכולה לסובב אותם סביב על צירם, משל היו מצפן המתנועע מול מפת הכוכבים של טוביאס על פני הקירות, או לנדנד אותם מעלה ומטה, בין הארץ לשמיים. העיסוק באופן פעולתם של המאזניים נולד אצל פלאי מתוך העיסוק בקיטוב החברתי, הדתי והכלכלי המאפיין את העיר, אך הם עומדים בתווך בין קצוות מרובים: בין פעולת הלקיחה מן הטבע לבין למידתו ושימורו, בין החומר הטבעי לבין מעשה ידיו של האדם, בין חומריות עמידה למתכלה. צעדים קטנים לגובה, עבודתו של שיראל ספרא התפורה כולה כסולם חבלים מתפתל, שואבת את השראתה מפסלו של עזרא אוריון, מעלות, המוכר לכל בשמו העממי סולם יעקב, המוצב ברחוב הרצוג בעיר. כמי שגדל בשכונה הסמוכה, ספרא נהג לבלות עם חבריו סביב הפסל, כאשר טיפוס עליו היה "מבחן אומץ" מקובל וידוע. לעתים הסתיים המבחן בהזעקת מכבי האש, אשר נקראו לחלץ נער שהצליח להגיע למרומי הפסל – ונבלם בין שמיים וארץ, ללא יכולת לרדת בחזרה.

הסולם של ספרא תפור מגרביים משומשות – גרביים שנלבשו, שהתהלכו בהן, שעברו כברת דרך ניכרת בעולם. הן הגרביים והן הסולם מהווים עבור ספרא מערך סמבולי פרטי המתייחס לעזיבתו את העיר: כבן למשפחה של שמונה דורות בירושלים, היציאה מן העיר הייתה עבורו החלטה מורכבת ורבת משמעות. כמו יעקב העוזב את ביתו וחולם בדרך על סולם שמלאכים עולים ויורדים בו, כך גם ספרא: תחרויות הטיפוס על פסלו של אוריון עוררו אצל ספרא חלומות מרובים על נפילה מגובה רב, אשר במהלך השנים התחלפו בחלומות על האפשרות לעוף – לשלוט בנפילה ולכוון אותה כרצונו. הגרביים שלרגלינו, כמו הסולם המחבר בין מטה ומעלה, מייצגים עבורו את האפשרות להגיע ממקום אחד לאחר, להתרחק מהמוכר, לטפס אל הלא נודע. כמו המאזניים של פלאי, גם הסולם של ספרא הופך בתורו לגורם המקשר בין הקרקע לבין הרקיע המכוכב. מערומי האבנים הנושאים את המאזניים של פלאי הופכים, בתורם, לאבנים ששימשו ככרית לראשו של יעקב החולם אודות הסולם. מפת הכוכבים של טוביאס מכסה את כל אלו סביב, מניחה שמיים כאובים מעל לקרקע הפריכה והמתנודדת. נראה כי כל מהלך שמתרחש על פני האדמה, מקבל את מקומו גם בשמיים – הפיזיים והמטאפיזיים כאחד. כל אחת מן העבודות מציעה בדרכה מבט מרוכך, משלים, על מפלצות העבר. ביחד הן מבקשות, אולי, להציע לנו אפשרות של ריפוי והחלמה. בהמשך ספרו של שלו, מיכאל והשניאוריר ממשיכים ונפגשים במשך כמה לילות, במהלכם מגולל המפלץ בפני הילד הסקרן את ההיסטוריה המקומית, על שלל הכיבושים, המאבקים והשמות השונים שניתנו לעיר. לקראת פרידתם, מעניק השניאוריר למיכאל אבן קטנה. מיכאל נעלב מהמחווה הקטנה והסתמית, ואילו השניאוריר מסביר לו בחיוך: "אין בירושלים סתם אבנים".

הגר רבן