עד שיום אחד

 

"לאומללים אין תרופה אלא התקווה"¹, כתב ויליאם שייקספיר בראשית המודרנה, כשהוא מצביע על דו־ערכיותה: לא תכונה נשגבת, אלא מנגנון קיום למי שאין בידו ודאות.

התערוכה "עד שיום אחד" התגבשה במהלך מלחמת איראן הראשונה. תאריכי ההקמה והפתיחה נדחו שוב ושוב על רקע מלחמת איראן השנייה, מתוך תקווה שעד שיגיע זמנם, המלחמה תיפסק.

בתוך תנאים אלה, התערוכה מבקשת לשוב אל נקודת המתח הזו ולבחון את התקווה כמצב תודעתי הפועל בתוך זמן של "עד ש".

"עד שיום אחד" הוא היגד פרום. הוא נשען על העתיד אך אינו מגדיר אותו. זוהי מחווה לשונית המייצרת תנועה מבלי לקבוע לה יעד; ניסוח התולה את ההווה באירוע עתידי שצורתו עדיין אינה מוכרעת. הוא עשוי להכיל קריסה, תיקון, שכחה או אולי שינוי. בתוך מרחב אפשרויות זה פועלת התקווה כתרגול של עמידה: פעולה חוזרת של החזקת אפשרות גם כאשר הידיעה מערערת אותה.

בתערוכה, מתח זה מתגלם בחומר, בדימוי ובלשון: החומר נושא עקבות של אירוע מבלי להכריע את משמעותו; הדימוי מקבע רגע, אך מותיר אותו פתוח לקריאה חוזרת; והלשון פונה אל העתיד, מבטיחה, ומותירה סדק במימושה.

בעבודותיה של כרמלה וייס, מה שנראה לעין אינו מתמסר. האובייקטים פועלים כמרחבים של סגירה והשהיה; המבט מתעכב על ספו של גילוי.

העבודה בוקר אחד בנויה כתיבה סגורה ביחסי חתך הזהב, שבתוכה חבוי מקור צליל: שיר עם אנגלי מן המאה ה־18, Early One Morning, המתאר אישה צעירה המתאבלת על אהובה שנטש אותה. הסגירות הצורנית הופכת לתיבת תהודה של אובדן, שבה הקינה נותרת לכודה בתוך מעטפת של סדר מתמטי מושלם.

ללא שם ניצב כיחידה שלמה ומאופקת המזכירה מונולית — גוף סגור ואטום המרמז על תוכן פנימי שאינו נחשף. האובייקט מקיים מתח בין יציבות פיזיקלית לבין מה שנותר כלוא בתוכו, בלתי נגיש למבט.

במקור המים הרבים, בריכת אבן וולקנית, זרעי הרדוף רעילים צפים על פני מים עכורים ומטעינים את הבריכה במתח שבין חיוניות לכליה.

בעבודה עין, סלי קריסטל רוקמת את שבריריותה של הראייה בלב מציאות משובשת. היא מחלצת רקמת חוטים שחורה מתוך מצע שנפרם ונעלם, ומותירה מעין חתך אנטומי של עין, הנדמה כמרחף בחלל.

הצללית מטשטשת את גבולותיו, באופן המערער על ההבחנה  בין החומר לצילו, ומעמידה בספק את יציבותן של הקטגוריות התפיסתיות שעל פיהן מתבצע הזיהוי. 

עבודת הרקמה מבוססת על פעולות של חיבור והחזקה: תהליך העבודה הוא חוזר ומדוד, ובו כל אי־דיוק נושא עמו איום של פרימה.

בהיותו בן שש־עשרה, מורתו של ינון כלפון סובבה את זווית הצילום המוצג בתערוכה, לפני שידעתי. פעולה פשוטה שהתגבשה לימים לכדי עמדה בעבודתו, המגדירה מחדש את תנאי הקיום דרך המבט: היפוך כדרך ראייה. המבט אינו מתעד מציאות אלא מגדיר אותה מחדש דרך הסטה.

שנים לאחר יצירת הצילום, המבט מוסט צעד נוסף, מן הצלם אל התצלום עצמו, הנושא את עקבות חלוף הזמן. הדימוי, הקפוא לכאורה, מכיל תנועה: רגע שנשמר, ועם זאת נותר פתוח לקריאה חוזרת. התצלום מקבע רגע של פיזור, אך אינו סוגר אותו: התנועה נותרת מתוחה, משהה את הרגע מבלי לייצב אותו. 

עבודותיה של רונית מירסקי עוסקות בחומר ובזיכרון כפרקטיקות של שינוי. בעבודה אפר וזהב, גזעי עץ מפוחמים שאספה מהרי יהודה בעקבות שריפות 2025 נשזרים בגידי זהב, במהלך איחוי הנושא אופי אלכימי. מירסקי אינה מבקשת למחוק את הטראומה, אלא מסמנת את השבר כאתר פוטנציאלי לתיקון.

העבודה כסף וזית פונה אל מרחב של אי־ודאות. על מצע כסוף דמוי מראה, חריטה עדינה של עץ, מייצרת השתקפות משובשת, המעמידה את הצופה בתהליך של חיפוש והתכווננות. המראה אינה מבקשת לאשש את המציאות, אלא לאתגר אותה, ולהציב את הצופה בתוך תווך של חוסר ודאות, בין בדיה פואטית לבין עתיד שטרם התגבש.

בסדרת הדפסים, עץ מספר 1, עץ מספר 2, רותם בידס מעתיקה אל הנייר את עקבותיהם של גדמי עצים מרוונסבריק — מחנה הריכוז לנשים הגדול ביותר בגרמניה, שהפך בהמשך למחנה השמדה. היא מחלצת קול מתוך שתיקתו של הנוף, והופכת את העץ לעד הנושא את משקעי העבר בסיביו.

עבודתה חותרת תחת מוסכמות היסטוריוגרפיות, ומנסחת אפשרות לראות בפשעים נגד האנושות אירועים המותירים עקבה הן בזיכרון התרבותי והן בזיכרון החומרי של הסביבה. בתוך כך, היא מציעה קריאה של ההיסטוריה דרך הצומח, דרך טבעות הגזע הנושאות את רישומי השנים שבהן התרחשה הזוועה.

בעבודה Arca, טל בוניאל הופך את המרחב הארכיוני למלכודת שפה פועמת. באמצעות מכתב מונומנטלי חסר פיסוק, ללא נמען וללא חתימה, הוא מתיך את לשון המערכת הלקונית והאטומה אל תוך רסיסי זיכרון אינטימיים, המבקשים להתחקות אחר עקבותיו של אחיו, יהודה, שנפטר בינקותו.

"תיבה" (Arca בלטינית) היא בו־בזמן מחסה ומקום כליאה. הארכיון של בוניאל אינו מאגר ידע, אלא מנגנון דחייה, שבו הבקשה האישית נבלעת בתוך שפת המוסד ומתפרקת בה.

עבודתה של תמר לב־און, ללא כותרת, מתוך הסדרה מיחושים, מוצגת כאן כיחידה אחת, תלושה מהקשרה המקורי. היא מסיטה את המבט מן הרצף אל השהייה, ומעמידה את הצופה מול פעולה פשוטה אך תובענית: להבחין בה. העיגול הבהיר הנפער מתוך שדה רישומי כהה מתקיים כאתר של התכווננות, הנשען על שכבות הרישום שמהן הוא מתהווה.

סימן אחר סימן, על משטח ההולך ומחשיך, מתהווה ניסיון להחזיק אפשרות גם כאשר היציבות מתפוררת.

–

¹ המחזה Measure for Measure (סביב 1604), מערכה 3, סצנה 1, דברי קלאודיו:

“The miserable have no other medicine / But only hope.